ר' שמעון אומר: אף על פי שאמרו שטלית קונה דינר זהב ואין דינר זהב קונה טלית, מכל מקום כך הלכה לענין תביעה בבית דין, אבל אמרו חכמים על העושה כן: מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה וממצרים בים — הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדיבורו.

והנושא ונותן בדברים בהבטחה בלבד — לא קנה, והחוזר בו מהבטחתו — אין רוח חכמים נוחה הימנו.

ואמר רבא: אנו אין לנו בחוזר בו בדיבור אלא "אין רוח חכמים נוחה הימנו" אבל לא קללה. ומסבירים: היה הסכם בדברים ואיכא בהדייהו [ויש איתם] נתינת מעות קאי [עומד] בקללת "אבל אמרו מי שפרע וכו' ". היה הסכם בדברים וליכא בהדייהו [ואין איתם] נתינת מעות — לא קאי [אינו עומד] על כך בקללת "אבל".

א אמר רבא: קרא ומתניתא מסייע ליה [הכתוב והברייתא מסייעים לו] לריש לקיש שמדין תורה אין מעות קונות. קרא, דכתיב [הכתוב, שנאמר]: "וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו" (ויקרא ה, כא). וכך משמעות הכתוב: "תשומת יד" מה הוא — אמר רב חסדא: בכל אלה יש דמיון להפקדה בפקדון, שבכולם צריכה להיות הכחשה של דבר המצוי בעין כגון שיחד לו הלווה כלי להלואתו כמשכון, ואינו רוצה לתת את מה שלווה, ולא את הכלי. "עשק" — אמר רב חסדא: כגון שיחד לו כלי לעשקו, שנתן לשכיר פקדון כדי להבטיח את משכורתו, ולקח אותו ולא שילם.

וכי אהדריה קרא [וכאשר חזר הכתוב] על אותו ענין לענין השבת הגזל והעשק כתיב [נאמר] "והיה כי יחטא ואשם והשיב את הגזלה אשר גזל או את העשק אשר עשק או את הפקדון אשר הפקד אתו" (שם כג), ואילו תשומת יד לא אהדריה [חזר עליה], מאי טעמא [מה טעם] לא חזר ומנה זאת? — לאו [האם לא] משום דמחסרא [שהיא מחוסרת] משיכה? שכיוון שלא משך המלוה את חפץ המשכון, לא נקנה לו המשכון כפקדון גמור, ולכן גם אם אינו משלם — אינו חייב קרבן שבועה, שלא היתה כאן כפירה בחפץ ממשי. ומשמע מכאן שללא משיכה אין קנין גמור!

אמר ליה [לו] רב פפא לרבא: אימא [אמור] כי מדין עושק הוא דהדר קרא [שחזר הכתוב], כיון שאף בעושק לא היתה כפירה בחפץ ממשי, ובכל זאת חזר הכתוב עליו לענין חובת השבה, והוא הדין גם לתשומת יד! ודוחים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שנטלו ממנו הפועל וקנה את החפץ קנין גמור וחזרו והפקידו אצלו שאז היתה כאן כפירה בפקדון ממש.

ומקשים, אם כן היינו [הרי זה] בדיוק פקדון, ומה חידש הכתוב? ומשיבים: ישנם תרי גוני [שני מיני] פקדון: פקדון שמפקיד אצלו סתם, ופקדון שנותן לו חפץ שהיה שייך קודם למחזיק בפקדון.

ושואלים: אי הכי [אם כן] שבאופן כזה אתה מסביר תשומת יד נמי ליהדריה [גם כן יחזור] הכתוב ויאמרה, ולוקמיה [ושיעמיד, יסביר] את המצב כגון שנטלו הימנו המלוה וקנה אותו קנין גמור במשיכה וחזר והפקידו אצלו! ואומרים: אי אהדריה קרא [אם הכתוב היה חוזר] על תשומת יד — לא היתה כאן תיובתא [קושיה חמורה] לריש לקיש ולא סייעתא [סיוע], שאכן אפשר היה לפרש באופן אחר. השתא [עכשיו] שלא אהדריה קרא [חזר על כך הכתוב] הרי זה מסייע ליה [לו] שאין קנין בלא משיכה.

לגוף הדבר שואלים: ו"תשומת יד" לא אהדריה קרא [חזר עליו הכתוב]? והתניא [והרי שנינו בברייתא], אמר ר' שמעון: מנין ליתן את האמור למעלה למטה, כלומר, מנין שכל הכתוב בפסוק הראשון שייך גם לשני — דכתיב [שנאמר]: "או מכל אשר ישבע עליו לשקר" (שם כד), כלומר, שחוזר ומוסיף בפסוק השני גם דברים שנאמרו בפסוק הראשון, ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: מה שבא ר' שמעון ללמדנו הרי זה לרבות תשומת יד להישבון. ואם כן גם תשומת יד הריהי כאילו חזר עליה הכתוב! ודוחים: מכל מקום, בהדיא מיהא [במפורש על כל פנים] לא אהדריה קרא [חזר עליה הכתוב] וניתן ללמוד זאת מהשמטה זו.

מתניתא מנלן [ברייתא מנין לנו] שתהא סיוע לריש לקיש? — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: היתה לאדם פרוטה של הקדש אם נתנה לבלן כדי לשלם שכר מרחץ — מעל עם הנתינה ואמר רב: דוקא בלן הוא שבנתינה מועל מיד, משום שקנין זה לא מחסרא [חסר] משיכה, שאין כאן מה למשוך, אלא להכנס למרחץ ולרחוץ. אבל מידי אחריתא דמחסרא [דבר אחר שהוא חסר] משיכה — לא מעל עד דמשיך [שימשוך], והרי זו הוכחה שמדין תורה אין קנין בכסף אלא במשיכה.

ושואלים: והתניא [והרי שנינו בברייתא]: פרוטת הקדש, אם נתנה לספר — מעל מיד. וספר הא בעי לממשך [הרי צריך למשוך] עכשיו תספורת, שהרי כאן יש מה למשוך, וכל עוד אינו מחזיק בו ממש לא נגמרה העסקה! ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — בספר גוי דלאו בר [שלא בן] משיכה הוא, שקנין משיכה הוא דווקא בעסקות של ישראל בינם לבין עצמם, אבל בגויים הכל מודים שכסף קונה.

ומעירים, תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: נתנה לספר או לספן או לכל בעלי אומנות אחרים — לא מעל עד שמשך. ולכאורה קשיין אהדדי [קשות הברייתות זו על זו] שבאחת נאמר שהספר מעל מיד עם נתינה, ובשניה נאמר עד שמשך. אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] כי כאן מדובר בספר גוי שהוא מועל עם נתינת מעות, וכאן מדובר בספר ישראל שהוא אינו מועל עד שמושך. ומסכמים: אכן שמע מינה. ומעירים לעצם המחלוקת בין ריש לקיש ור' יוחנן.

וכן אמר רב נחמן, דבר תורה מעות קונות. ומעירים ובדקה, חיפשה, החכם לוי במתניתיה [במשניות שלו] שגם הוא ערך קובץ של ברייתות ואשכח [ומצא] הלכה זו: מעה של הקדש, אם נתנה לסיטון כתשלום ראשון עבור פירות מרובים שקונה ממנו — מעל והרי לא משך את הפירות כלל! משמע שנתינת המעות היא עצמה קנין, והרי זו ראיה שמעות קונות דבר תורה.