סקר
האם אתה לומד דף יומי עם תוספות?






 

פירוש שטיינזלץ

"וחי אחיך עמך" (ויקרא כה, לו), והוא מלמדנו: אהדר ליה כי היכי דניחי [החזר לו כדי שיחיה].

ושואלים: ור' יוחנן, האי [זה] הכתוב "וחי אחיך עמך" מאי עביד ליה [מה הוא עושה בו], כיצד מפרש הוא אותו לשיטתו? ומשיבים: מבעי ליה לכדתניא [צריך הוא אותו לכפי ששנינו בברייתא]: שנים שהיו מהלכין בדרך במקום שומם וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותין שניהםמתים, שאין המים מספיקים לשניהם. ואם שותה אחד מהן בלבד — מגיע לישוב. דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו. עד שבא ר' עקיבא ולימד: מה שנאמר "וחי אחיך עמך", משמעו: חייך קודמים לחיי חבירך.

על דעה זו שריבית שניטלה איננה חייבת בהשבה מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו: הניח להם אביהם מעות של רבית, אף על פי שיודעים הבנים שהן של רביתאינן חייבין להחזירן. ונדייק מן הלשון: הא [הרי] אביהן עצמו חייב להחזיר!

ודוחים: בדין [הדין] הוא דאבוהון נמי לא מיחייב [שאביהם גם כן איננו חייב] להחזיר, ואיידי דקא בעי למתני סיפא [ומתוך שרוצה לשנות בסוף]: הניח להן אביהן פרה וטלית וכל דבר המסוים (דבר מוגדר, שמכירים אותו), אם היה זה חפץ גזול חייבין להחזיר לבעליו מפני כבוד אביהם, שאם לא כן, בכל פעם שיראו אנשים את הפרה או הטלית ייזכרו שהאב גזל אותם, ועל כן תני נמי רישא בדידהו [שנה גם כן בתחילה בהם] ולא באב.

ושואלים לגוף הענין האחרון: והני [ואלה], מפני כבוד אביהם מי מיחייבי [האם הם חייבים] לעשות לכבודו? קרי [קרא] כאן במקרה זה את הכתוב: "ונשיא בעמך לא תאר" (שמות כב, כז), ודייקו מן הכתוב "בעמך" לומר: בעושה מעשה עמך. שאיסור זה חל רק אם הנשיא נוהג ככשרים בישראל, וכאן במקרה זה שהאב היה רשע ומלוה בריבית — מדוע חייבים הבנים בכבודו?

ומשיבים: צריכים להבין זאת כדאמר [כפי שאמר] ר' פנחס משמיה [משמו] של רבא לענין אחר: מדובר באופן שעשה תשובה, הכא נמי [כאן גם כן] מדובר בשעשה האב תשובה, ולכן צדיק הוא וראוי לכבוד. ושואלים: אי [אם] עשה תשובה, מאי בעי גביה [מה עושה אצלו] חפץ גזול? ומשיבים: מדובר באופן שלא הספיק להחזיר עד שמת.

מיתיבי [מקשים]: הגזלנין ומלוי רבית, אף על פי שגבו כספם — מחזירין. ותחילה מבררים את לשון הברייתא: גזלנין, מאי [מה פירוש] אף על פי שגבו איכא [יש בהם]? מה שייך בהם לשון "גביה"? אי גזול [אם גזלו]גזול [גזלו], אי [אם] לא גזול [גזלו]גזלנין קרית להו [אתה קורא אותם]?! אלא אימא [אמור] ופרש כך: גזלנין, מאי ניהו [מה הם]מלוי רבית, אף על פי שגבומחזירין. ומכאן שיש להחזיר את הריבית!

ומשיבים: בעיקרו של דבר נושא זה כולו תנאי [מחלוקת תנאים] היא זו, דתניא כן שנינו בברייתא]: ר' נחמיה ור' אליעזר בן יעקב פוטרין את המלוה ואת הערב מעונש מלקות על מצות "לא תעשה" של ריבית, מפני שיש בהן "קום עשה" וכלל הוא שכל עבירה שיש לה תיקון על ידי מעשה — אין לוקים עליה. ומעתה נברר מאי [מה הוא] "קום עשה" זה? לאו [האם לא] משום דאמרינן להו קומו אהדורו [עמדו והחזירו]?

ואם זו דעת חכמים אלה, אם כן מכלל דבריהם אתה למד שהתנא קמא סבר [הראשון סבור] כי לאו [לא] בני אהדורי נינהו [החזרה הם] ואין בזה "קום עשה"! את הפירוש הזה דוחים: לא, מאי [מה פירוש] "קום עשה"לקרוע שטרא [את השטר] שכתובה בו הריבית. ושואלים: מה מועיל הדבר?

מאי קסבר [מה סבור] אותו חכם? אי קסבר [אם סבור הוא] כי שטר העומד לגבות כגבוי דמי [הוא נחשב], אם כן הא עבדו איסורייהו [הרי כבר עשו את האיסור שלהם] בכתיבת השטר, ולא יועיל להם כשיקרעוהו. ואי לאו [ואם לא] כגבוי דמי [הוא נחשב] הא [הרי] לא עבוד [עשו] ולא כלום כל עוד לא גבו את הריבית. ובכל אופן אין תיקון בקריעת השטר!

ומשיבים: לעולם קסבר [סבור הוא] ששטר העומד לגבותלאו כגבוי דמי [נחשב], והא קא משמע לן דבר זה השמיע לנו] כאן דשומא מילתא היא [שהשומה, ההערכה, היא עצמה דבר חשוב הוא], כלומר, שכיון שנכתב שטר, ועשו שומא = הערכה של נכסי החייב — הרי זה נחשב למעשה.

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לפרש לפי הענין, דתנן כן שנינו במשנה]: ואלו עוברים באיסור "לא תעשה" של ריבית: המלוה והלווה, הערב והעדים. ויש לשאול: בשלמא כולהו [נניח כולם] עוברים — שהרי עבוד [עשו] מעשה ועליו הם נענשים. אלא עדים מאי עבוד [מה עשו] שיתחייבו? אלא לאו שמע מינה [האם לא נלמד מכאן] דשומא מילתא היא [שהשומה, ההערכה, היא עצמה דבר חשוב הוא] ובענין זה עדים נעשים שותפים לעבירה, שלולא עדותם אין כאן שומא. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד ממנה] שכן הוא.

א אמר רב ספרא לפי השיטה שכופים להחזיר ריבית, יש בדבר כמה כללים. כל דבר שהוא חוזה ברור כזה, שאילו היתה בו התחייבות של הלווה לתוספת ריבית על הקרן הרי בדיניהם של אומות העולם (שאינן מוזהרות על הריבית) היו מוציאים אותה בהכרח מן הלוה למלוה כפי שהתחייב, — בדינינו ריבית כזו מחזירין מיד המלוה ללוה. כל שאילו בדיניהם אין מוציאין מלוה למלוה, שאינו הסכם ברור וחד משמעי, בדינינו אין מחזירין ממלוה ללוה.

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: וכללא כי כלל] הוא זה, כלומר, וכי כלל זה קיים תמיד? והרי אם הלווה סאה בסאה ובינתיים עלה מחיר הסאה — שבדיניהם מוציאין מלוה למלוה, ובדינינו אין מחזירין ממלוה ללוה שהרי אין זו ריבית מן התורה! אמר ליה [לו]: אינהו [הם הגויים] אינם רואים עיסקה כזו כהלוואה אלא בתורת פקדון אתא לידיה [בא לידו] ובדיניהם אין בכך ענין של החזרת הלוואה, אלא של השבת פקדון.

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: והרי משכנתא בלא נכייתא [ניכוי], שממשכנים את שדה הלווה אצל המלוה, וכל עוד לא הוחזר החוב הוא אוכל מפירות השדה אבל אינו מנכה את הפירות הללו מן החוב, ונמצא שמקבל תוספת ריבית על הלוואתו (על ידי פירות אלה) שבדיניהם מוציאין מלוה למלוה

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר