פטומי מילי בעלמא [פיטום דברים בלבד] הוא, כלומר, דברים אלה נועדו רק ל"פטם" ולפתות את הקונה ואין בהם משום התחייבות. אמר ליה [לו] רב אשי לאמימר: טעמא מאי [מה הטעם] — כיון שהלוקח (הקונה) בעי לאתנויי [צריך היה להתנות] תנאי זה של אחריות, ולא התנה, והכא [וכאן] המוכר קא מתני [הוא שמתנה], אמרת פטומי מילי בעלמא [אומר אתה שפיטום דברים בלבד] הוא.

אלא לפי זה מתניתא, דקתני [הברייתא ששנינו] שכשאמר "לכשיהיו לך מעות אחזיר לך — מותר", שבמקרה זה המוכר הוא דבעי לאתנויי [שהיה צריך להתנות] תנאי זה, ואילו המוכר לא אתני [התנה] והלוקח קא מתני [הוא שמתנה].

ואמרינן [ואמרנו]: מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא [במה שונה ההתחלה ובמה שונה הסוף]? ואמר רבא: סיפא [הסוף] מדובר באופן שאמר ליה מדעתיה [לו מדעתו]. ונדייק מאותם דברים: טעמא [הטעם, דווקא] שאמר ליה מדעתיה [לו מדעתו], הא [הרי אם] לא אמר ליה מדעתיה [לו מדעתו] — לא אמרינן פטומי מילי בעלמא [היינו אומרים שפיטום דברים בלבד] הוא.

משמע, שגם אם עושה תנאי לרעת עצמו — תנאי זה קיים ואינו נחשב כדיבור ללא התחייבות! אמר ליה [לו]: לא כך יש להבין, אלא הטעם באמת הוא כפי שאמרנו שתנאי שלא התנה האיש הנכון — אינו תנאי קיים, ועל כך הוסיף רבא הערתו, שאז המצב הוא כי נעשה כמאן [כמי] שאמר ליה מדעתיה אתמר [לו מדעתו נאמר] ולא שזהו הטעם לדבר.

מסופר: ההוא שכיב מרע [חולה אחד] שכתב לה גיטא לדביתהו [גט לאשתו] כדי לשחררה מחובת חליצה אם ימות, ובאותה שעה אנגיד ואתנח [נאנק ונאנח] על שהוא מגרשה. אמרה ליה [לו]: אמאי קא מתנחת [מדוע אתה נאנח]? אי קיימת [אם תעמוד] מחולי זה — דידך אנא [שלך אני], כלומר, אתחתן אתך מחדש. והתעוררה השאלה מה תוקפה של הבטחה זו. אמר רב זביד: פטומי מילי בעלמא [פיטום דברים בלבד] הוא ואין לו תוקף חוקי.

אמר ליה [לו] רב אחא מדפתי לרבינא: ואי לאו פטומי מילי מאי [ואם לא היה זה סתם פטפוט דברים] אלא תנאי שקויים בשבועה או בקנין, וכי היה בו ממש, וכי בדידה קיימא למישדי תנאה בגיטא [בה תלוי להטיל תנאים בגט]? הרי אין האשה יכולה לעשות כן, אלא בדידיה קיימא למשדי תנאה [בו תלוי להטיל תנאי] וכיון שהוא לא התנה כן במפורש — אין תוקף לכל תנאי שהיא מקבלת על עצמה! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] הוא גופיה [עצמו] אדעתא דידה קא גמיר ויהיב גיטא [על דעתה גמר בלבו ונתן לה גט] וכאילו הוא קבע תנאי זה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין זה נחשב.

א שנינו במשנה: הלוהו סכום כסף על שדהו ואמר לו שאם לא יפרע לו את החוב עד שלוש שנים תהא השדה שלו (של המלוה) — הרי השדה קנוי למלוה. אמר רב הונא: אם בשעת מתן מעות התנה — קנה הכל, ואם הלווה לא ישלם נקנה השדה למלוה. ואם אמר לאחר מתן מעות — לא קנה אלא כנגד מעותיו, כלומר, קנה רק לפי הכסף שכבר נתן. ורב נחמן אמר: אפילו לאחר מתן מעות קנה הכל ואין חילוק מתי נאמר התנאי.

מסופר: עבד [עשה] רב נחמן עובדא גבי ריש גלותא כשמעתיה [מעשה אצל ראש הגולה כהלכתו], לפי השיטה שלו, שגם לאחר זמן מתן מעות קנה הכל. הגיע הדבר לדין לפני רב יהודה, וקרעיה [וקרעו] רב יהודה לשטריה [את השטר שלו, שעשה], שטען ששטר זה אין לו תוקף. אמר ליה ריש גלותא [לו ראש הגולה] לרב נחמן: רב יהודה קרע לשטרך [את שטרך]. אמר ליה [לו] רב נחמן: וכי דרדקא קרעיה [האם ילד קרע אותו]? הלא גברא רבה קרעיה [אדם גדול קרע אותו], ודאי חזא ביה טעמא וקרעיה [ראה בו איזה טעם לפסול וקרע אותו]!

איכא דאמרי [יש אומרים] נוסח אחר, שאמר ליה [לו] רב נחמן: דרדקא קרעיה [ילד קרע אותו], כלומר, אין להתחשב בדבר, דכולי עלמא לגבי דידי בדינא דרדקי נינהו [שכל העולם כלפי בדיני ממונות ילדים הם], שרב נחמן היה בקי בדינים אלה מכל בני דורו, ואין דעותיהם נחשבות כנגדו.

הדר [חזר] ואמר רב נחמן לאחר שעיין בדבר, דעה הפוכה: אפילו בשעת מתן מעות — לא קנה ולא כלום. איתיביה [הקשה לו] רבא לרב נחמן ממה ששנינו במשנתנו: אם אי (אין) אתה נותן לי מכאן ועד שלש שנים הרי הוא שלי — הרי היא שלו. משמע שתנאי כזה יש לו תוקף ועושה קנין!

אמר ליה [לו] אני הייתי אומר בכלל אסמכתא קניא [קונה], שכל התחייבות שהיא כעין קנס, או יתירה מערך הדברים שקיבל אדם — יש לה תוקף, ולפי זה התנאי עושה קנין, וכפי שאמר מתחילה. ואולם מניומי אמר: אסמכתא לא קניא [אינה קונה] וקנין זה אסמכתא הוא.

וכיון ששכנע אותי בעיקר שיטתו — חזרתי בי מדברי. ושואלים: אם כן, ולמניומי קשיא מתניתין [קשה משנתנו]! ומתרצים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] ותרץ כי מתניתין [משנתנו] כשיטת ר' יוסי היא, וידוע שאמר בכלל שאסמכתא קניא [קונה], אבל דעת יחיד היא בלבד.