ונהגו בני כופרא ["בני הזפת", כלומר, הספנים] שמשלמים אגרא [שכר] בשעת משיכה, פגרא [דמי שבירה] לוקחים בשעת שבירה. ושואלים: אטו במנהגא תליא מילתא [וכי במנהג תלוי הדבר], שאפשר לקחת מתי שרוצים ואיך שרוצים ואין הלכה בדבר? ומשיבים: משום דמתניתא תניא [שהברייתא שנתה] זאת — הרי זה מנהגא [מנהג כשר] ומותר.

א אמר רב ענן אמר שמואל: מעות של יתומים מותר להלוותן ברבית, שכיון שהיתומים קטנים הם ופטורים ממצוות — אין איסור ריבית חל עליהם. אמר ליה [לו] רב נחמן: משום דיתמי נינהו ספינא להו איסורא [שיתומים הם אנו מאכילים להם איסור]?! ובלשון קשה הוסיף: יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שבקייהו [יתומים שאוכלים מה שאינו שלהם שילכו אחרי הנפטר שלהם]! אמר ליה [לו] רב נחמן לרב ענן: אימא לי איזו, גופא דעובדא היכי הוה [אמור לי, ידידי, גופו של מעשה איך היה]? כלומר, כיצד בדיוק שמעת את הדברים מפי שמואל?

אמר ליה [לו] רב ענן: ההוא דודא [אותו דוד] שהיה שייך לבני מר עוקבא שהיו יתומים קטנים דהוה בי [שהיה בבית] מר שמואל שהיה משכיר אותו, תקיל ויהיב ליה, תקיל ושקיל ליה [היה שוקל ונותן לו, שוקל ולוקח אותו] שקיל אגרא ושקיל פחתא [היה לוקח שכר עבור השימוש בדוד והיה לוקח גם עבור הפחת] והרי בדרך כלל אומרים אנו: אי אגרא [אם נוטל שכר] — לא נוטל פחתא [פחת], ואי פחתא [ואם נוטל פחת] — לא נוטל אגרא [שכר] ואם לוקח שניהם הריהי ריבית. ואם כן רואים ששמואל התיר ליתומים לקבל ריבית.

אמר ליה [לו] רב נחמן: משם אין ראיה, במקרה כי הא [כגון זה] — אפילו בדקנני נמי שרי למיעבד [בבעלי זקנים, באנשים מבוגרים, גם כן מותר לעשות] דהא מקבלי עלייהו חוסכא דנחשא, דכמה דמקלי נחשא בציר דמיה [שהרי הבעלים מקבלים עליהם את פחת הנחושת, שככל שנשרפת הנחושת פוחתים דמיה של הקלחת] וכיון שכך הרי משלמים השוכרים עבור פחת הניכר לעין, וכגון זה ודאי מותר.

אמר רבה בר שילא אמר רב חסדא, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רבה בר יוסף בר חמא אמר רב ששת: מעות של יתומים מותר להלוותן באופן שהוא קרוב לשכר ורחוק להפסד. שכיון שאין זו אלא אבק ריבית — אין אנו מחמירים במקום יתומים.

תנו רבנן [שנו חכמים]: עיסקה של שותפות שעבור בעל הכסף התנאים הם קרוב לשכר ורחוק להפסד — הרי המלוה רשע, שלוקח ריבית. קרוב להפסד ורחוק לשכר — חסיד, שמחמיר על עצמו שלא להגיע אף לחשש ריבית, אם קרוב לזה ולזה או רחוק מזה ומזה — זו היא מדת כל אדם, שנוהג לפי שורת הדין.

אמר ליה [לו] רבה לרב יוסף: הני זוזי דיתמי היכי עבדינן להו [כספי יתומים איך אנחנו עושים בהם]? כלומר, מה עושים כדי לשמרם שלא יתבזבזו ויאבדו? אמר ליה [לו] מותבינן להו בי דינא ויהבינן להו זוזא זוזא [מושיבים אנו עבורם בית דין והם מחזיקים את הכסף ונותנים להם זוז זוז] לפי צרכיהם. אמר ליה [לו] רבה: והא קא כליא קרנא [והרי כך כלה הקרן, גוף הרכוש] באופן זה, ונמצא שאין אנו אפוטרופסים ראויים ליתומים, שלא נשמר רכושם כראוי.

אמר ליה [לו] רב יוסף: מר היכי עביד [אדוני איך הוא עושה]? אמר ליה [לו]: בדקינן גברא דאית ליה דהבא פריכא [מחפשים אנו אדם שיש לו גרוטאות זהב], כלומר, זהב שלא נעשו ממנו חפצים ותכשיטים, ונקטינן דהבא מיניה [ואנחנו לוקחים, קונים, את הזהב ממנו] ואחר כך יהבינן להו ניהליה [נותנים לו אותו, את הזהב] בצורת עיסקה באופן שיהיה קרוב לשכר ורחוק להפסד. ומעירים: אבל דבר מסוים, חפץ זהב גמור — לא, דלמא [שמא] פקדון נינהו [הוא] בידי המחזיק, ואתי מריה יהיב [ויבוא בעליו ויתן] סימנין ושקיל ליה [ויקח אותו] ויימצאו היתומים נפסדים. ולכן משתמשים רק בדבר שערכו מובטח ושאין אפשרות שיילקח מן המחזיק אותו.

על דרך זו של הבטחת כספי היתומים אמר רב אשי: תינח אי משתכח גברא דאית ליה דהבא פריכא [נניח אם נמצא אדם שיש לו גרוטאות זהב], ואולם אי [אם] לא משתכח גברא דאית ליה דהבא פריכא ניכלו זוזי דיתמי [יימצא אדם שיש לו גרוטאות זהב יכלו כספי יתומים]? — ונמצא שזהירות יתירה זו עלולה להביא אף היא להפסד. אלא אמר רב אשי כך עושים: חזינן גברא דמשפו נכסיה, ומהימן, ושמע דינא דאורייתא ולא מקבל שמתא דרבנן [רואים אנו אדם שנכסיו שקטים שאין ערעור על בעלותו עליהם, והוא איש נאמן, ושומע, מציית, לדין תורה ואינו מקבל נידוי של חכמים], כלומר, אדם שיודעים בו שמציית לדברי בית דין ברצון וללא צורך בכפיה, ויהבינן להו ניהליה בבי דינא [ונותנים לו אותם, את הכספים הללו בבית דין] כעיסקה שהיא קרובה לשכר מלהפסד, ומשקיעים את כספי היתומים בדרך זו שהיא בטוחה ומכניסה.