בכדי חייו של המלוה, אבל לא לעשות זאת כעסק קבוע.

רבינא אמר: הכא [כאן] במשנתנו — בתלמידי חכמים עסקינן [אנו עוסקים] אשר להם התירו להלוות לגוי. ומסבירים: טעמא מאי גזור רבנן [מה טעם גזרו חכמים] שלא ילווה בריבית לגוי — שמא ילמוד ממעשיו, שתוך כדי עסקים מתמידים עם הגוי יבוא ללמוד ממנו, וכיון שתלמיד חכם הוא — לא ילמוד ממעשיו.

ומעירים, איכא דמתני לה להא [יש ששונים, לומדים, את ההלכה הזו] שאמר רב הונא אהא דתני [על זו ששנה] רב יוסף שהביא את הברייתא הבאה, נאמר: "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך" (שמות כב, כד), וכך מלמדנו כתוב זה: אם באו ללות אצלך עמי וגוי — עמי קודם, שהרי מקדים בפסוק "את עמי". באו ללוות עני ועשיר — עני קודם. וממה שנאמר "עמך" למדים: ענייך, קרובי משפחתך, ועניי עירך — ענייך קודמין, עניי עירך ועניי עיר אחרת עניי עירך קודמין.

ודנים בדבר: אמר מר [החכם]: אם באו ללוות אצלך עמי וגוי — עמי קודם, פשיטא [פשוט, מובן מאליו] וכיצד יעלה על דעתנו שיקדים גוי לישראל? אמר רב נחמן אמר לי הונא (רב הונא): לא נצרכא [נצרכה] הלכה זו ללמד אלא שאפילו להלוות לגוי ברבית ולישראל בחנם (ללא רווח), אף אז ראוי להקדים ולהלוות לישראל.

ועוד בענין ריבית, תניא [שנויה בברייתא], אמר ר' יוסי: בא וראה סמיות (עיוורון) עיניהם של מלוי ברבית אם אדם קורא לחבירו "רשע" בשוק — הרי האיש נעלב ויורד עמו לחייו ומציק לו בכל דרך על שקרא לו בשם גנאי זה. והם, המלוים בריבית, מביאין עדים ולבלר (סופר) וקולמוס ודיו, וכותבין וחותמין: פלוני זה כפר באלהי ישראל. שהרי עצם שטר הריבית שעשה, כנגד האמור בתורה, הוא כפירה באלוקי ישראל.

תניא [שנויה ברייתא], ר' שמעון בן אלעזר אומר: כל מי שיש לו מעות ומלוה אותם שלא ברבית — עליו הכתוב אומר "כספו לא נתן בנשך ושחד על נקי לא לקח עשה אלה לא ימוט לעולם" (תהלים טו, ה), ומן החיוב נלמד על השלילה: הא [הרי] למדת מכאן שכל המלוה מעותיו לאחרים ברבית נכסיו מתמוטטין. ומקשים: והא קא חזינן דלא מוזפי ברבית וקא [הרי אנו רואים אנשים שאינם מלוים ועם כל זה הם] מתמוטטין! אמר ר' אלעזר: בכל זאת יש הבדל; הללו שאינם מלווים בריבית מתמוטטין ועולין, והללו, המלווים בריבית, מתמוטטין ואינן עולין.

ומעין אותו ענין בירידתם הזמנית של הישרים, נאמר "למה תביט בוגדים תחריש כבלע רשע צדיק ממנו" (חבקוק א, יג), ועל כך אמר רב הונא: צדיק ממנו — בולע לפי שעה, ואולם צדיק גמור אינו בולע כלל.

א ולאחר דברים כלליים אלה אנו שבים לביאור משנתנו, ולפני כן מקדימים דיון יסודי יותר. תניא [שנויה ברייתא], רבי אומר: גר צדק האמור לענין מכירה לעבד, וגר תושב האמור לענין רבית, איני יודע מה הוא. כלומר, אינני יודע לשם מה נכתב.

ומסבירים: גר צדק האמור לענין מכירה, דכתיב [כתוב] "וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך" (ויקרא כה, לט) — ודרשו: ולא לך לישראל בלבד, אלא אף לגר, שנאמר: "ונמכר לגר תושב עמך או לעקר משפחת גר" (שם מז),

ולא דווקא לגר צדק אלא אף לגר תושב, שנאמר: "לגר תושב" (שם). ומה שנאמר אחרי כן "משפחת גר" — זה הגוי, שהרי משפחת הגר משפחת גויים היא, וכשהוא אומר "או לעקר" (המתפרש כמו עיקר, שורש), הרי משמעו: "זה הנמכר לעבודה זרה עצמה".

ומעתה מבררים את הברייתא, אמר מר [החכם]: ולא לך אלא לגר, שנאמר: "לגר", למימרא [האם לומר] מכאן שהגר קני [קונה] עבד עברי? ורמינהי [ומטילים, מראים סתירה] ממה ששנינו: אין הגר נקנה בתורת עבד עברי, ואין אשה וגר קונין עבד עברי.

ומסבירים את ההלכות הללו: לא נקנה בעבד עברי משום שבדיני העבד העברי "ויצא מעמך... ושב אל משפחתו" (שם מא) בעינן [צריכים אנו], והא ליכא [וזה אינו], שהרי הגר עם התגיירותו מנתק את הקשר המשפחתי עם משפחתו הגויית, ואין לו איפוא כל משפחה בין הגויים. ומה שנאמר ואין אשה וגר קונין עבד עברי הטעם הוא: אשה — לאו אורח ארעא [אינו דרך ארץ] שכן עלולים לחושדה שהיא קונה איש לעצמה. גר נמי [גם כן] גמירי [למודים אנו בהלכה]: זה דמקני [שנקנה כעבד] — קני [קונה], זה דלא מקני [שאינו נקנה כעבד] — לא קני [אינו קונה], וכיון שהוכחנו שגר אינו נקנה כעבד — גם אינו קונה. וזה היה הקושי של רבי: שמאחר שאמרנו שאין הגר קונה עבד — מה טעם הזכיר זאת הכתוב?

אמר לתרץ רב נחמן בר יצחק, כך יש להבין: אינו קונה ודינו כישראל, שגר אינו יכול לקנות עבד עברי כשאר ישראלים העושים כן, אבל קונה עבד עברי, אלא שאז דינו כגוי הקונה עבד עברי.

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: עבד הנרצע, שדינו אינו יוצא בשנה השביעית אלא רק ביובל, וכן הנמכר לגוי — אינו עובד לא את הבן ולא את הבת, אלא משתחרר עם מיתת האדון. ולכאורה תמוה, שאם אמנם נמכר העבד לגוי מדוע יקיימו בני הגוי את דיני התורה וישחררו את העבד? אלא ודאי הכוונה היא שנמכר לגר צדק, שדינו לענין זה כגוי, אבל הוא ובניו שומעים לדברי תורה. ואם כן, מצאנו עוד ראיה שגר יכול לקנות עבד עברי.

אמר מר [החכם]: ואין אשה וגר קונין עבד עברי. ושואלים: נימא [האם נאמר] שברייתא זאת אינה כדעת רבן שמעון בן גמליאל? דתניא [שכן שנינו בברייתא אחרת]: אשה קונה את השפחות, ואינה קונה את העבדים כדי שלא לפגוע בצניעות. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף קונה את העבדים! ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שברייתא זו כשיטת רבן שמעון בן גמליאל, ואולם הדבר לא קשיא [קשה]: כאן שאסרו — מדובר בעבד עברי, כאן — שהתיר רבן שמעון בן גמליאל — הרי זה בעבד כנעני.

ומסבירים את טעם ההבדל: עבד עברי צניע [צנוע] לה והיא בטוחה שלא יגלה את סודותיה, ולכן אסרו עליה לקנות עבד עברי, שלא תגיע לידי עבירה. אבל עבד כנעני פריץ [פרוץ] לה בעיניה שיפרסם את הדבר ולכן לא תעבור עמו עבירה.

ושואלים: אלא הא דתני [ברייתא זו ששנה] רב יוסף, ארמלתא [אלמנה] לא תרבי כלבא [תגדל כלב] שמא יחשדוה שמגדלת אותו לצורך משכב בהמה, ולא תשרי בר בי רב באושפיזא [תחזיק תלמיד חכם צעיר כאכסנאי בביתה]. ויש לשאול: בשלמא בר בי רב צניע לה [נניח בתלמיד חכם אסור שהרי הוא צנוע בעיניה] ובטוחה שאם תחטא עמו לא יספר, אלא כלבא [הכלב], כיון דמסריך בה מירתתא [שיגרר אחריה, היא מפחדת]! אמרי [אומרים] לתרץ: כלב כיון דכי שדיא ליה אומצא מסריך בתרה [שכאשר היא זורקת לו חתיכת בשר הוא נגרר אחריה], על כן אמרי אינשי [יאמרו אנשים]: משום אומצא דשדיא ליה [חתיכת הבשר שהיא זורקת לו] הוא דמסריך [שנגרר], ולא יבואו לחשדה בעבירה.

עד כאן דנו בקושי אחד של רבי, וקושי אחר היה: גר תושב האמור לענין רבית, מאי היא [מה הוא עניינו]? דכתיב [שכתוב] בתורה: "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך. אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלהיך וחי אחיך עמך" (שם לה –לו), הרי שגר תושב אין לוקחים ממנו ריבית. ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה], הרי נאמר במשנתנו: לוין מהן ומלוין אותן ברבית, וכן בגר תושב!

אמר רב נחמן בר יצחק: מי כתיב [האם נאמר] "אל תקח מאתם"? הלא "מאתו" כתיב בלשון יחיד, ולכן יש להבין; מישראל אל תקח.

על כתוב זה עצמו תנו רבנן [שנו חכמים]: "אל תקח מאתו נשך ותרבית" — אבל אתה נעשה לו ערב בעסקת ריבית.