הכא לאו [כאן הדבר לא] בידו לקנות, שמא לא ימכרו לו.

א אמר רבא: הני בי תלתא דיהבי זוזי לחד למזבן להו מידי [שלושה שנתנו כסף לאחד לקנות להם דבר מה] וזבן לחד מינייהו [וקנה לאחד מהם] — זבן לכולהו [קנה לכולם], ואותו אדם אינו יכול לטעון שקנה רק עבורו, אלא יתחלקו כולם במה שקנה. ולא אמרן [אמרנו] דבר זה אלא כשלא צר וחתים איניש איניש לחודיה [אדם אדם, כל אחד מהם, לעצמו] את כספיו, אלא נתנו כולם בצרור אחד. אבל אם צר וחתים איניש איניש לחודיה [צרר וחתם אדם אדם לעצמו], למאן דזבן [למי שקנה] — זבן [קנה], ולמאן [ולמי] שלא זבן [קנה] — לא זבן [קנה].

אמר רב פפי משמיה [משמו] של רבא: האי סיטומתא [סימון זה] — קניא [קונה], שהיו נותנים לעשות סימן על דברים שנמכרו, לומר שהם שייכים לו, ואף שלא שילם עדיין הרי זה קנין. ושואלים: למאי הלכתא [למה, לאיזו הלכה] כלומר, מה תוקפו של קנין זה? רב חביבא אמר: למקניא [לקנות] ממש, שהחפץ נחשב כשייך לקונה לכל דבר.

רבנן אמרי [וחכמים אמרו]: לקבולי עליה [לקבל עליו] קללת "מי שפרע", שאם חזר בו — הרי זה כמי שנתן דמים וחזר בו, שאין בית דין כופים אותו לגמור הקנין, אבל אומרים עליו קללת "מי שפרע".

ומסכמים: והלכתא [והלכה היא] שקנין סיטומתא הוא רק לקבולי עליה [לקיבל עליו] "מי שפרע". ומעירים: ואולם באתרא דנהיגו למקני [שנהגו לקנות] ממש — קנו, שלענין זה הכל כמנהג המקום.

ב שנינו במשנה שאם היה הוא תחלה (ראשון) לקוצרים, פוסק עמו רק כאשר הדבר שמוכר כבר מוכן ממש למסירה. אמר רב: אם היה הדבר מחוסר רק שתים, שתי עבודות, עד לגמר מלאכתו — פוסק עמו, שהדבר נחשב כבר כגמור. אבל אם היה מחוסר שלש — אינו פוסק, שהדבר נחשב בלתי גמור עדיין, ויש בקביעת השער המוקדם חשש ריבית. ושמואל אמר: אם העבודות עד לגמר המלאכה הן עבודות הנעשות בידי אדם — אפילו מחוסר מאה מלאכות פוסק, אם היה הדבר תלוי בידי שמים — אפילו חסר מלאכה אחת אינו פוסק. ומעתה מביאים ראיות מן המשנה לכאן ולכאן.

תנן [שנינו במשנה] שפוסק עמו על הגדיש, והא [והרי] מן הגדיש עד לעשייתו גרעיני חיטה מחוסר עדיין משדא [להטילו, להניחו] בחמה למיבש ולמידש ומדרא [ליבשו ולדוש ולזרות], נמצא שמחוסר שלוש מלאכות, ובכל זאת פוסק! ומשיבים: כגון דשדא [שכבר הטילו, הניחו] בחמה ויבש.

ושואלים: ולשיטת שמואל, שאמר: אם זו מלאכה העתידה להיעשות בידי שמים אפילו לא היתה חסרה אלא מלאכה אחת אינו פוסק, והא [והרי] מחוסר מידרא [זריה], שבידי שמים היא, שהרי זורים רק כשיש רוח, ומשיבים: אפשר לזרות בנפוותא [בניפוח], שאמנם עושים כך רק בשעת הדחק, אבל כיון שהדבר אפשרי בידי אדם — משום כך אין זה קרוי עוד בידי שמים.

ג שנינו במשנה שפוסק על העביט של ענבים. ומקשים לשיטת רב: והא עדיין הוא מחוסר מכמר [חימום בערימה], ועיולי לבי מעצרתא, למידש ולמנגד [והכנסה לגת, ולדוש, לסחוט, ולמשוך], להעביר את היין מן הגת אל הבור! ומשיבים: כדתני [כפו ששנה] ר' חייא בענין דומה, שלא שנה "על העביט" שהיא כלי שבו שמים פירות מיד לאחר הבציר אלא על הכומר של זיתים, הכא נמי [כאן גם כן] מדובר על הכומר של ענבים, כלומר, ערימת ענבים שכבר התחממו די הצורך.

ושואלים: והא מחוסרי תלת [והרי עדיין מחוסרים שלוש מלאכות]! ומשיבים; באתרא דההוא דזבין [במקום שבו זה שקונה] הוא זה דנגיד [שמושך] את היין לבור, ואם כן יש רק שתי מלאכות בדבר.

ד שנינו במשנה ועל המעטן של זיתים. ומקשים לרב: והא [והרי] עדיין הוא מחוסר מכמר ועיולי לבי דפי למידש ולמנגד [חימום בערימה והכנסה לבית הבד, ודישה, סחיטה, ומשיכת השמן לבור]! ומשיבים: תני [שנה] ר' חייא בברייתא בנוסח אחר: על כומר של זיתים, כלומר, ערימת זיתים שנתחממו כבר. ושואלים: והא איכא תלת [והרי עדיין יש עוד שלוש מלאכות] — הכנסה, דישה ומשיכה! ומשיבים: באתרא דההוא דזבין ההוא מנגיד [במקום שבו זה שקונה הוא שמושך את השמן].

ה שנינו במשנה כי פוסקים על הביצים של יוצר. ושואלים לשיטת רב: אמאי [מדוע] יהא מותר? והא מחוסר לפופי [גילגול לפי מידה], ויבושי (יבוש), עיולי לאתונא למשרף ולמיפק [הכנסה לכבשן לשרוף ולהוציא]! ומשיבים: כגון דמלפפה ויבישו [שכבר היו מעוגלים ויבשים]. ושואלים עוד: והא איכא תלת [והרי יש עדיין שלוש מלאכות]! ומשיבים: באתרא דההוא דזבין [במקום שזה שקונה] הוא גם זה דמפיק [שמוציא מן הכבשן].

ו שנינו ועל הסיד משישקענו בכבשן. ומקשים: והא [והרי] עדיין הוא מחוסר מקלה ואפוקי ומידק [שריפה והוצאה וטחינה]! ומשיבים: באתרא דההוא דזבין ההוא דייק [במקום שבו הוא הקונה הוא הטוחן]. ושואלים: ולשיטת שמואל, שאמר כי כל מלאכה שעתידה להיעשות בידי אדם — אפילו עדיין חסרות מאה מלאכות פוסק, למה לי משישקענו בכבשן? הלא גם קודם לכן מותר, כיון שהמלאכות הללו הן מלאכות הנעשות בידי אדם! ומשיבים: לשיטתו יש לתקן קצת בגרסה ואימא [אמור] "משראוי לשקעו בכבשן".

ז שנינו במשנה שפוסקים על הביצים של יוצר. תנו רבנן [שנו חכמים]: אין פוסקים על הביצים של יוצר עד שיעשו, כלומר, שהחימר יהיה כבר בצורת כדורים מגובלים, אלו דברי ר' מאיר. אמר ר' יוסי: במה דברים אמורים — בעפר לבן שהוא חימר משובח שעושים ממנו כלי חרס מובחרים, אבל בעפר שחור (חימר פשוט וגולמי), כגון של כפר חנניא וחברותיה, או של כפר שיחין וחברותיה — פוסקין מיד. ומדוע — אף על פי שאין לזה יש לזה, שעפר שחור מצוי תמיד לכל.

מסופר: אמימר יהיב זוזי מכי מעיילי עפרא [היה נותן כסף מזמן שהיו מכניסים את העפר, החימר, בביתו] ולא קודם לכן. ושואלים: כמאן [כשיטת מי] נהג? אי [אם] כשיטת ר' מאיר נהג — האמר [הרי אמר] עד שיעשו ודי בכך. ואי [ואם] כשיטת ר' יוסי נהג — האמר [הרי אמר] יתירה מזו: אף על פי שאין לזה יש לזה! ומשיבים: לעולם פסק כשיטת ר' יוסי, ואולם באתריה [במקומו] של אמימר עשיק עפרא [היה העפר נדיר], שאפילו עפר (חימר) שחור לא היה מצוי, ולכן, אי דמעיילי עפרא סמכא דעתיה ויהיב להו זוזי [אם מכניסים את העפר סומכת דעתו על כך ונותן להם כסף], ואי [ואם] לא — לא סמכא דעתיה [אין דעתו סומכת].

ח שנינו במשנה שפוסק עמו על הזבל כל ימות השנה ור' יוסי מצריך שיהא לפחות זבל באשפתו, וחכמים מתירים. ועל כך שואלים: חכמים היינו [הרי הם זהים] לשיטת התנא קמא [הראשון], ומה טעם בחזרה על דברים שנאמרו? אמר רבא: