הלויני כור חטין וקוצץ לו דמים, שקובע מה מחיר כור חיטים באותה שעה, הוזלו החיטים בשעת התשלום — נותן לו חטים, הוקרו — נותן דמיהם כפי שקצץ ולא יותר.

ותוהים: מדוע משהוזלו החיטים ישלם לו בחיטים שערכן פחות מן ההלוואה? והלא קצץ סכום מסויים בשעת ההלוואה, ונמצא שסכום זה חייב לו, ואין זו ריבית! אמר רב ששת: הכי קאמר [כך אמר, כך יש להבין]. אם לא קצץ אלא הלוה חיטים, אם הוזלו — נוטל חטיו, שהרי לא נדברו שישלם לפי הערך בשעת הנתינה. אם הוקרו — נותן דמיהם כדי שלא ישלם ריבית.

א משנה לא יאמר אדם לחבירו: הלויני כור חטין ואני אתן לך אותו בשעת הגורן, שמא יעלו מחירי החטים, וכשיחזיר לו כור חטה בשעת הגורן — מחזיר יותר משלוה, ונמצא לווה בריבית. אבל אומר לו: הלויני לזמן קצר, כגון עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח — שכאן אין לחשוש לשינוי מחירים. והלל אוסר אפילו במקרה זה. וכן היה הלל אומר: לא תלוה אשה ככר לחברתה עד שתעשיה דמים, כלומר, עד שתקצוב מה מחיר ככר זו, שמא יוקרו החטין, שעד שתחזירנה לחברתה יתייקר מחיר ככר לחם, ונמצאו באות לידי איסור רבית.

ב גמרא אמר רב הונא: מי שיש לו סאה בעין — לוה סאה, שכיון שיש סאה ברשותו ויכול להחזירה מיד — יכול ללוות סאה אחרת. יש לו סאתים — לוה סאתים. ר' יצחק אומר: אפילו יש לו סאה אחת בלבד — לוה עליה כמה כורין, שכיון שיכול להחזיר משהו מיד, אין ריבית באותה שעה, וכיון שכל האיסור איננו אלא מפני חשש ריבית, אין אנו אוסרים כשאין כל ההלוואה בחשש זה.

ומעירים: תני [שנה] ר' חייא את הברייתא הבאה לסיועיה [לסייע לו] לר' יצחק: טיפת יין אין לו, טיפת שמן אין לו — אינו יכול ללוות סאה בסאה, ומכאן נלמד: הא [הרי] אם יש לו — לוה עליה כמה וכמה טיפין, שוודאי אין מסתבר שבאו להתיר ללוות רק טיפה אחת.

ג שנינו במשנה שהלל אוסר אפילו אם הלווה לו בדרך זו לזמן קצר מאד. אמר רב נחמן אמר שמואל: הלכה כדברי הלל. ומעירים: ולית הלכתא כוותיה [ואין הלכה כמותו], כשמואל.

ד עוד שנינו במשנה, וכן היה הלל אומר: לא תלוה אשה אף ככר לחם בלא לקצוב בשעת ההלוואה את מחירה, שמא תבוא לידי ריבית. אמר רב יהודה אמר שמואל: זו דברי הלל, אבל חכמים אומרים: לוים מיני מאכל סתם ופורעים סתם, כי כאשר אין מדקדקים בחשבונות אין חוששים לדברי הלל.

ואמר רב יהודה אמר שמואל: בני חבורה האוכלים בצוותא ומקפידין זה על זה, שכל אחד ישלם בדיוק וללא ויתור מחלקו, אם אוכלים יחד בשבת עוברין משום מדה, ומשום משקל, ומשום מנין שאסור לעשותם בשבת, ומשום לוין ופורעין ביום טוב, וכדברי הלל אף משום רבית.

ואמר רב יהודה אמר שמואל: תלמידי חכמים מותרים ללוות זה מזה ברבית. ומסבירים: מאי טעמא [מה הטעם] — הלא מידע ידעי [יודעים הם] שרבית אסורה, ואין מתכוונים ממש לעיסקה מסחרית, אלא מראש ומדעת הם מוחלים, ומתנה הוא דיהבו אהדדי [היא שהם נותנים זה לזה]. וכיוצא בזה מסופר: אמר ליה [לו] שמואל לאבוה בר איהי: הלויני מאה פלפלין במאה ועשרין פלפלין שאתן לך לאחר זמן ודע כי דבר זה אריך [הגון, ראוי], לפי שמראש מכוון הוא לשם מתנה.

כעין זה אמר רב יהודה אמר רב: מותר לו לאדם להלוות בניו ובני ביתו ברבית, כדי להטעימן טעם רבית, שידעו כמה גדלה הריבית וכמה קשה לשלם — שלא יבואו ללוות בריבית. ומעירים: ולאו מילתא היא [ואין זה דבר ראוי] משום דאתי למיסרך [שעלול להתרגל] בענין זה של הלוואה בריבית. וימשיכו לעשותו גם עם אחרים, כשאין בכך כל היתר.

ד משנה אומר אדם לחבירו: נכש (הוצא את עשבי הבר) עמי עכשיו בשדה שלי, ואני אנכש עמך ליום אחר, עדור עמי ואעדור עמך. אבל לא יאמר לו: נכש עמי היום ואעדור עמך מחר, או עדור עמי היום ואנכש עמך מחר, שכיון שאין המלאכות שוות — יתכן שהחבר יצטרך לעבוד יותר משעבדו עבורו, ונמצא כאן מעין ריבית של תוספת מלאכה.