סקר
איך אתה מתחיל את הסבב החדש?
בהתרגשות
כחלק משגרת היום
בתקוה שאתמיד
איך אפשר להפסיק?


 

פירוש שטיינזלץ

ואפילו במקום מדרון נמי [גם כן] התינח היכא דליכא [זה נוח במקום שאין] ראיה, וכגון שלא היו שם עדים וכיוצא בזה, אבל היכא דאיכא [במקום שיש] ראיהניתי [שיביא] ראיה ונפטר [וייפטר], ומדוע מחייבים אותם שבועה? דתניא כן שנינו בברייתא], איסי בן יהודה אומר: אמר הכתוב "ומת או נשבר או נשבה אין ראה. שבעת ה' תהיה בין שניהם" (שמות כב, ט–י), ומכאן נלמד הא [הרי] שאם יש רואה — שיביא ראיה ויפטר ולא ישבע.

ור' חייא בר אבא אמר בשם ר' יוחנן: אין זה קושי, כי שבועה זו תקנת חכמים היא לתקנת העולם, שאם אי (אין) אתה אומר כן שיוכל להפטר בשבועה — אין לך אדם המעביר חבית לחבירו ממקום למקום, שיחשוש שמא תשבר ויצטרך לשלם.

ושואלים: היכי משתבע [כיצד נשבע], מה נוסח שבועה זו? אמר רבא: אומר שבועה שלא בכוונה שברתיה. ואתא [ובא] ר' יהודה למימר [לומר]: שומר חנם אכן ישבע, נושא שכר ישלם, האי כדיניה והאי כדיניה [זה כדינו וזה כדינו]. ואתא [ובא] ר' אלעזר למימר [לומר]: אין, גמרא [כן, המסורת] היא כשיטת ר' מאיר, ומיהו [ואולם], תמיה אני אם יכולים זה וזה לישבע.

וטעמו: בשלמא [נניח] שומר חנםמשתבע [נשבע] שלא פשע [התרשל] בה, אלא שומר שכר אמאי משתבע [מדוע נשבע]? כי [כאשר] לא פשע נמי בעי שלומי [גם כן צריך לשלם]. ואפילו שומר חנם נמי [גם כן], הא תינח [זה נוח] אם נשברה במקום מדרון, ואולם אם נשברה שלא במקום מדרון מי מצי משתבע [האם יכול הוא להשבע] שלא פשע?

ואפילו במקום מדרון נמי [גם כן], הא תינח היכא דליכא [זה נוח במקום שאין] ראיה, ואולם היכא דאיכא [במקום שיש] ראיהניתי [שיביא] ראיה ויפטר. דתניא [שהרי שנינו בברייתא], איסי בן יהודה אומר: "אין ראה שבעת ה' תהיה בין שניהם" הא [הרי] אם יש רואהיביא ראיה ויפטר.

א בענין הלכות אלה מסופר: ההוא גברא דהוה קא מעבר חביתא דחמרא בריסתקא [אדם אחד היה מעביר חבית יין בשוק] של מחוזא ותברה בזיזא של מחוזא [ושברה באחד מבליטות החומה]. אתא לקמיה [בא הענין לפני] רבא. אמר ליה [לו]: ריסתקא [השוק] של מחוזא שכיחי בה אינשי, זיל, אייתי [מצויים בו אנשים, לך, הבא] ראיה ואיפטר [והיפטר]. אמר ליה [לו] רב יוסף בריה [בנו]: כמאן [כמי] פוסק אתה – כאיסי בן יהודה? אמר ליה [לו]: אין [כן] כאיסי, וסבירא לן כוותיה [וסבורים אנו כשיטתו] שמקובלת שיטתו להלכה.

מסופר: ההוא גברא [אדם אחד] שאמר ליה לחבריה [לו לחבירו]: זיל זבין [לך קנה] לי ארבע מאה דני חמרא [מאות כדי יין]. אזל זבן ליה [הלך וקנה לו]. לסוף אתא לקמיה [לבסוף בא לפניו] ואמר ליה [לו]: זביני [קניתי] לך ארבע מאה דני חמרא ותקיפו להו [מאות כדי יין והחמיצו להם].

אתא לקמיה [בא הדבר לפני] רבא, אמר ליה [לו]: ארבע מאה דני חמרא תקיפי [מאות חביות יין שהחמיצו] קלא אית לה למילתא [קול יש לו לדבר], כלומר, מאורע כזה ודאי ידוע ומפורסם לרבים, ולכן זיל אייתי [לך הבא] ראיה דמעיקרא כי מזבנת להו חמרא מעליא הוה, ואיפטר [שמתחילה כאשר קנית אותם יין טוב היה, והיפטר] בלא שבועה. אמר ליה [לו] רב יוסף בריה [בנו]: כמאן [כמי] פוסק אתה כאן — כאיסי בן יהודה? אמר ליה [לו]: אין [כן], כאיסי, וסבירא לן כוותיה [וסבורים אנו כשיטתו].

מסופר: אתקין [התקין] רב חייא בר יוסף בעיר סיכרא שהוא היה החכם בעיר זו: הני דדרו באגרא ואיתבר [אלה שנושאים משא במוט ונשבר] החפץ — נשלם פלגא [שישלמו חצי]. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — המוט הזה שמשתמשים בו לשאת נפיש לחד וזוטר לתרי [מרובה מכוחו של אדם אחד וקטן משל שנים], שמצד אחד קשה מאוד לטעון אותו לבד, ואין רגילים לשאתו בשנים, ואם נשבר — הרי זה קרוב לאונס, ומצד שני אם טענו לבדו — הרי זה קרוב לפשיעה, ולכן מתפשרים במחצית. ואולם אם נשא בדיגלא [בעץ העשוי למשא כפול]משלם כולה [משלם הכל], שוודאי רשלנות היא זו כשמנסה לקחת דבר שאינו לפי כוחו.

מסופר: רבה בר בר חנן תברו ליה הנהו שקולאי חביתא דחמרא [שברו לו הסבלים חבית יין] שנשכרו להוביל, שקל לגלימייהו [לקח את גלימותיהם] כדי ליפרע מן הגלימות את מחיר היין. אתו [באו] ואמרו לרב מה עשה. אמר ליה [לו]: הב להו גלימייהו [תן להם את גלימותיהם]. אמר ליה [לו] רבה בר בר חנן: וכי דינא הכי [כך הוא הדין]? אמר ליה [לו]: אין [כן], שנאמר "למען תלך בדרך טובים" (משלי ב, כ). יהיב להו גלימייהו [נתן להם את גלימותיהם]. אמרו ליה [לו]: עניי אנן, וטרחינן כולה יומא, וכפינן, ולית לן מידי [עניים אנחנו, וטרחנו כל היום, ואנו רעבים, ואין לנו דבר]; אמר ליה [אמר לו] רב לרבה בר בר חנן: זיל הב אגרייהו [לך תן להם שכרם]. אמר ליה [לו]: וכי דינא הכי [הדין כך]? אמר ליה [לו]: אין [כן], שכן נאמר: "וארחות צדיקים תשמר" (שם).

א משנה השוכר את הפועלים לעבוד אצלו ואמר להם להשכים ולהעריב יותר מן הרגיל, מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריבאינו רשאי לכופן (להכריחם). מקום שנהגו לזון את הפועלים העובדים אצלו — יזון. מקום שנהגו לספק להם מיני מתיקה בסעודתם — יספק. הכל כמנהג המדינה.

מסופר: מעשה בר' יוחנן בן מתיא שאמר לבנו: צא שכור לנו פועלין. הלך הבן, שכרם ופסק להם מזונות בלי לפרש אלו מזונות.

וכשבא אצל אביו וסיפר לו, אמר לו: בני, אפילו אם אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו לא יצאת ידי חובתך עמהן לתת להם מזונות כראוי להם, לפי שהן בני אברהם יצחק ויעקב וראויים לכל כבוד. אלא עד (כל עוד) שלא יתחילו במלאכה צא ואמור להם: על מנת שאין לכם עלי אלא פת וקטנית בלבד, כדרך שנוהגים לתת לפועלים. רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא היה צריך לומר זאת, כי הכל כמנהג המדינה ולפי מנהג המדינה כך זן אותם, ואין צורך לפרש.

ב גמרא על דברי המשנה שאין בעל הבית יכול לכפות את הפועלים להשכים ולהעריב לעבודתם שואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא במקרה דטפא להו אאגרייהו [שהוסיף להם על שכרם] יותר מן המקובל. מהו דתימא [שתאמר], אמר להו [יכול הוא לומר להם]: הא דטפאי לכו אאגרייכו [זה שהוספתי לכם על שכרכם] אדעתא דמקדמיתו ומחשכיתו בהדאי [על דעת שתשכימו ותחשיכו, תעריבו, עמי], על כן קא משמע לן דאמרו ליה [השמיע לנו שיכולים הם לומר לו]: האי דטפת לן [זה שהוספת לנו] — הוא אדעתא דעבדינן [על דעת שנעשה] לך עבידתא שפירתא [עבודה טובה יותר] אבל לא הסכמנו להוסיף בזמן העבודה.

ג אמר ריש לקיש:

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר