מכדי [הלא], כל מילי [הדברים], כל בעלי החיים, איתנהו [ישנם], חל עליהם דין חסימה, דילפינן [שאנו לומדים] "שור" "שור" משבת, שדין שביתה ממלאכה בשבת לא בשור בלבד נאמר אלא בכל בעלי חיים (כמפורש שם "לא תעשה כל מלאכה... וכל בהמתך". שמות כ, י. דברים ה, יד), אף דין חסימה לא בשור בלבד נאמר, אלא בכל בעלי חיים. אם כן שאין שור שבכתוב זה בא להגביל את הדין לשור בלבד — לכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] בלשון כוללת: "לא תדוש בחסימה", שור דכתב רחמנא [שכתבה התורה] במפורש למה לי?

— הרי זה בא לאקושי [להקיש, להשוות] חוסם שהוא אדם (פועל) לנחסם שהוא שור, וכן להקיש נחסם לחוסם. וכך הלימוד: מה חוסם (כלומר, אדם) אוכל במחובר — אף נחסם אוכל במחובר. ומה נחסם אוכל בתלוש — אף חוסם אוכל בתלוש.

א תנו רבנן [שנו חכמים] בלימוד דומה מ"לא תחסום": בכתוב העוסק בענין חסימה הוזכר "דיש" ("לא תחסום... בדישו". דברים כה, ד), מה דיש מיוחד — דבר שגידולי קרקע ובשעת גמר מלאכה ופועל אוכל בו, אף כל שגידולי קרקע — פועל אוכל בו. יצא החולב את הפרה או המחבץ (עושה חמאה מן השמנת) או המגבן (עושה גבינה מחלב) שאין הם בכלל העבודה בגידולי קרקע, ואין פועל אוכל בו.

ושואלים: לימוד זה למה לי? מ"כי תבא בכרם רעך" (שם כג, כה) נפקא [יוצא] הדבר, שהרי אין זה כרם, ואינו דומה לכרם! ומשיבים: איצטריך [הוצרך] הדבר להילמד במפורש, סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל וכתיב [ונאמר] "קמה", וכפי שאמרנו בא הדבר לרבות כל בעלי קמה (כל הגידולים), והיינו יכולים להעלות כי לרבות נמי מידי דלאו [גם כן דברים שלא] גדולי קרקע נינהו [הם], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שרק בגידולי קרקע אמרו.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת] בענין זה: "דיש" שנאמר בענין חסימה בא ללמד: מה דיש מיוחד — דבר שבשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו, אף כל שהוא בשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו. יצא המנכש בשומים ובבצלים שנשכר להוציא את העשבים השוטים מבין השומים והבצלים הואיל ואין מלאכה זו בכלל גמר מלאכה — אין פועל אוכל בהם.

ושואלים: לימוד זה למה לי? והלא דבר זה מ"ואל כליך לא תתן" (שם) נפקא [יוצא ונלמד], כאמור, שאם אינו נותן לכלי בעל הבית — אף הוא אינו אוכל! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] דרשה זו להיאמר אלא לאופן מסויים, שאף על גב דקא משליף קטיני מביני אלימי [אף על פי שהוא שולף ומוציא גם את הקטנים מבין העבים] והבצלים והשומים הקטנים הרי כבר נגמרה מלאכתם בכך, בכל זאת אין פועל אוכל בהם, לפי שאין זה בכלל גמר מלאכת השדה.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: "דיש", מה דיש מיוחד — דבר שלא נגמרה מלאכתו עדיין למעשר פועל אוכל בו, אף כל שלא נגמרה מלאכתו למעשר פועל אוכל בו. יצא הבודל (מפריד) בתמרים ובגרוגרות, שתחילה צוברים אותם יחד והם נדבקים זה לזה, והפועל מפרידם במגרפה, הואיל ונגמרה מלאכתו למעשר בשעה שנגמר יבולם — אין הפועל אוכל בו.

ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] האומרת: הבודל בתמרים ובגרוגרות פועל אוכל בו! אמר רב פפא: כי תניא [כאשר שנוייה] הברייתא ההיא שהפועל אוכל — הרי זה דווקא בתוחלני [בתמרים המתבשלים בהבחלה], שגודרים (קוטפים) אותם לפני גמר בישולם, ומניחים אותם על גבי קרקע כדי שיבשילו, ועדיין לא נגמרה מלאכתן אפילו בשעת בדילה.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת] באותו נושא: "דיש", מה דיש מיוחד – דבר שלא נגמרה מלאכתו עדיין עד חובת הפרשת חלה ופועל אוכל בו, אף כל דבר שלא נגמרה מלאכתו לחלה פועל אוכל בו. יצא הלש את העיסה, והמקטף (מושח פניה במים ובשמן) והאופה שכיון שנגמרה מלאכתו לחלה שאין פועל אוכל בו. ומקשים: ולמה לו ללמוד מכאן? והלא כבר נגמרה מלאכתו למעשר משעה שהובאה התבואה הביתה, וכבר למדנו שכאשר נגמרה מלאכתו למעשר שוב אין פועל אוכל בו!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], שבברייתא זו בחוצה לארץ עסקינן [עוסקים אנו] דליכא [שאין שם] חובת מעשר. ומקשים: אי הכי [אם כך] שבחוצה לארץ מדובר, הלא חובת הפרשת חלה נמי ליכא [גם כן אינה]! אלא יש לומר: לעולם מדובר בארץ, ולא קשיא [ואין זה קשה], שבברייתא זו מדובר באותן שבע שנים שכיבשו ישראל את הארץ ובשבע שחילקו, שאמר מר [החכם]: שבע שנים שכיבשו ישראל את הארץ ושבע שנים שחילקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו במעשר.

ומקשים על תירוץ זה: מידי [וכי] המעשר קא גרים [הוא שגורם]? וכי החובה ההלכתית להפריש מעשר היא הקובעת לגבי הפועל? הלא גמר מלאכה קא גרים [הוא הגורם] וחובת הפרשת המעשר הוזכרה רק כציון מה הוא הנחשב לגמר מלאכה. ולכן, גם כשאין חלה חובת מעשר — עדיין יש כאן גמר מלאכה!

אלא אמר רבינא: כרוך ותני [צרף את שתי הברייתות ושנה] אותן כאחת. כיצד? "דיש", מה דיש מיוחד — דבר שלא נגמר מלאכתו למעשר (בשאר גידולים) ולחלה (במיני דגן) ופועל אוכל בו, אף כל שלא נגמר מלאכתו למעשר ולחלה פועל אוכל בו.

ב איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים שאלה זו: פועל, מהו שיהבהב (יחרוך מעט) באור (באש) את הפירות או את המלילות שהוא אוכל בהן, כדי להשביח את טעמם? והשאלה היא: מי הוי [האם הוא] האם דינו כענבים ודבר אחר שאסור לפועל או לא? ומציעים, תא שמע [בא ושמע] פתרון לשאלה זו ממה ששנינו בברייתא: רשאי בעל הבית להשקות פועלים יין כדי שלא יאכלו אחר כך ענבים הרבה מן הבציר, ומצד שני רשאין פועלין לטבל פיתם בציר מלוח כדי שיאכלו ענבים הרבה, משמע שמותר לפועל לעשות זאת!