והדשות בתרומה ומעשר שאסור לפרות לאכול מהם, אינו עובר משום "בל תחסום" כשחוסם אותן, אבל מפני מראית העין שהרי אין הרואים יודעים שעושה בהיתר — מביא בול (חתיכה) מאותו המין שדשה בו ותולה לה בטרסקלין (בסל) שבפיה, ר' שמעון בן יוחאי אומר: אינו צריך להביא מאותו מין דווקא, אלא מביא כרשינים ותולה לה, שהכרשינים יפות לה מן הכל.

ורמינהי [ומטילים, מראים סתירה] ממה ששנינו: החוסם פרות המרכסות בתבואה — אינו עובר משום "בל תחסום", והחוסם את הפרות הדשות בתרומה ומעשר — עובר משום "בל תחסום", וגוי הדש בפרתו של ישראל — אינו עובר משום "בל תחסום" אבל ישראל הדש בפרתו של גוי — עובר משום "בל תחסום" שהכל תלוי בעושה, ולא בצער הפרה ולא בבעלות עליה. אם כן, קשיא [קשה] מדין תרומה על דין תרומה, וכן קשיא [קשה] מדין מעשר על דין מעשר!

ומסבירים: בשלמא [נניח] מדין תרומה על דין תרומה לא קשיא [אינו קשה] — כאן ששנינו שאינו מאכיל אותה הרי זה מדובר בתרומה ממש, כאן ששנינו שמותר להאכילה הרי זה בגידולי תרומה שאיסורם רק מדברי סופרים. אלא מדין מעשר על דין מעשר קשיא [קשה]!

וכי תימא [ואם תאמר] שמדין מעשר על דין מעשר נמי לא קשיא [גם כן אינו קשה]; כי כאן — במעשר, כאן — בגידולי מעשר, אולם תירוץ זה אינו אפשרי: בשלמא [נניח] גידולי תרומה הלא דינם לפחות מדברי סופרים כתרומה, ואולם גידולי מעשר הלא חולין נינהו [הם]. דתנן [שכן שנינו במשנה]: גידולי טבל וגידולי מעשר שני — חולין הן!

אלא יש לתרץ אחרת: לא קשיא [אינו קשה]; הא [זה] ששנינו שהחוסם את השור בשעה שדש תבואת מעשר עובר ב"לא תחסום" — הרי זה כשהוא דש במעשר ראשון שנחשב כדישו שלו, הא [זה] ששנינו שאינו עובר — הרי זה בדש במעשר שני שהוא ממון גבוה. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] ותרץ כך: הא והא [זה וזה] מדובר במעשר שני, ולא קשיא [אינו קשה]; הא [זו] — הברייתא האוסרת כשיטת ר' מאיר היא, הא [זו] המתירה — כשיטת ר' יהודה היא.

ומסבירים: הא [זו] כשיטת ר' מאיר, שאמר: מעשר שני ממון גבוה (של הקדוש ברוך הוא) הוא, ולבעלים יש כאן רק זכות אכילה, וכיון שכך אסור שתאכל ממנו הפרה, הא [זו] כר' יהודה, שאמר: מעשר שני ממון הדיוט הוא.

ושואלים: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק], כיצד יכול להיות דבר כזה שהפרה תדוש במעשר? שהרי בדרך כלל הפרשת המעשר היא לאחר דישה ועשיית כרי של גרעינים! ומשיבים: כגון שהקדימו בשבלין, שהלוי הקדים את הכהן, שלא כדרך הרגילה, ולקח מעשר בעודו בשבלים.

ושואלים: ולשיטת ר' יהודה שאמרנו שמדובר במעשר שני, בכל זאת כיצד מותר לאכול מן המעשר לפני שנכנס לירושלים? הא בעי [הרי צריך] להכניסו בתוך החומה של ירושלים! ומשיבים: כגון שדש לפנים מחומת בית פאגי שהיא החומה החיצונית של ירושלים, והיה בה גם פרוור כפרי למחצה.

איבעית אימא [אם תרצה אמור] תירוץ לסתירה הראשונה: לא קשיא [אינו קשה]; כאן — במעשר ודאי אסור לפרה לאכול, כאן — במעשר דמאי שאינו אלא מתקנת חכמים. ומעירים: השתא דאתית להכי [עכשיו שהגעת לכאן] ותירצת שמדובר בדמאי, אם כן מדין תרומה על דין תרומה נמי לא קשיא [גם כן אינו קשה], ואפשר לתרץ כך: כאן — בתרומת ודאי, כאן — בתרומת דמאי.

ושואלים: בשלמא [נניח] מעשר דמאי — איכא [יש] שהרי תיקנו חכמים להפריש מעשר מן הדמאי, אלא תרומת דמאי מי איכא [האם יש]? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: אף הוא יוחנן כהן גדול ביטל את הוידוי שמתוודים בשעת ביעור מעשרות ששוב לא נהגו בו הכל כראוי וגזר על הדמאי שיפרישו מעשר מתבואה של עם הארץ — לפי ששלח בכל גבול ישראל וראה שלא היו מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד ולא מעשר. אם כן, ברור שלענין תרומה גדולה לא נחשדו ישראל כלל וממילא אין דמאי בכך!

אלא יש לתרץ באופן שונה במקצת ולומר כי לא קשיא [אינו קשה]; כאן — בתרומת מעשר שמפריש הלוי תרומה ממעשר של ודאי, כאן — בתרומת מעשר של דמאי.

א בעו מיניה [שאלו אותו] מרב ששת: היתה הבהמה אוכלת מן הדבר שדשה בו ומתרזת (משלשלת), מהו הדין? וצדדי השאלה, האם הטעם הוא משום דמעלי לה הוא [שטוב הדבר לפרה] שתאכל, והא לא מעלי [וזה הלא אינו טוב] לה, ולכן יש לחסום אותה כדי שלא תינזק. או דלמא דחזיא ומצטערא, והא חזיא ומצטערא [שמא מפני שהיא רואה ומצטערת כשאינה יכולה לאכול, והרי זו רואה ומצטערת]?

אמר להו [להם] רב ששת: כבר תניתוה [שניתם אותה] את הברייתא שיש בה תשובה לדבר, שהרי שנינו: ר' שמעון בן יוחי אומר: מביא כרשינים ותולה לה, שהכרשינים יפות לה מן הכל. שמע מינה [למד מכאן] שהטעם משום דמעלי [שטוב] לה הוא. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד ממנה].

ב איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים שאלה זו: מהו שיאמר אדם לגוי "חסום פרתי ודוש בה"? מי אמרינן [האם אנחנו אומרים]: כי אמרינן [כאשר אומרים אנחנו] בהלכה את הכלל שאמירה לגוי שבות, שאם אומר לגוי לעשות בשבילו מלאכה בשבת עובר משום איסור שביתה — הני מילי [דברים אלה] אמורים לענין שבת, שעשיית מלאכה בה היא איסור שהעובר עליו נדון בסקילה, אבל חסימה שהיא עצמה אינה אלא איסור לאו (לא תעשה) שהעובר עליו דינו במלקות — לא, אין איסור באמירה לגוי לעשות עבורו, או דלמא לא שנא [שמא אינו שונה]?

ומציעים: תא שמע [בא ושמע] ראיה מן הברייתא שהבאנו: גוי הדש בפרתו של ישראל — אינו עובר משום "בל תחסום". ונדייק מן הלשון: מעבר [לעבור] הוא שלא עבר [עובר], הא איסורא [אבל איסור] — איכא [יש כאן]. ודוחים: אין זו הוכחה, בדין (מן הדין) הוא דאיסורא נמי ליכא [שאיסור גם כן אין בכך], ואולם, איידי דתנא סיפא [על ידי, מפני, ששנה בסוף] ישראל הדש בפרתו של גוי עובר, תנא רישא [שנה בראש] בסגנון דומה: אינו עובר, ואין לדקדק מן הלשון.

ומציעים עוד, תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר מזה ששלחו ליה לאבוה [לו לאביו] של שמואל שאלה הלכתית זו: הלין תורי [שוורים אלו]