איבעי [היה] לך לאתויי בדוולא [להביא מים בדלי].

אמר רב פפא: הני תרתי מתניתא קמייתא משכחת לה [שתי המשניות הראשונות הללו מוצא אתה] שהן שייכות ונכונות בין בחכרנותא [בחכירה] בין בקבלנותא [בקבלנות], מכאן ואי לך, דאיתא בקבלנותא [זו שישנה ושייכת למקרה של קבלנות] — ליתא בחכרנותא [אינה בחכירה], ודאיתא בחכרנותא [ושישנה בחכירה] — ליתא בקבלנותא [אינה בקבלנות].

א שנינו במשנה: אם אמר לו "חכור לי שדה בית השלחין זה" ונפסק המעיין — מנכה לו משכר החכירה. ושואלים: ואמאי [ומדוע] יהא כך הדין? לימא ליה [שיאמר לו] המשכיר: שמא בעלמא אמרי [את השם בלבד של השדה אמרתי] לך, שכך קוראים לשדה, אבל אין זה בהכרח בית השלחין, מי [האם] לא תניא [שנינו בברייתא], האומר לחבירו: "בית כור עפר אני מוכר לך", אף על פי שאין בו אלא בית לתך (שהוא חצי כור) — הגיעו (השיגו, תפסו), שאינו יכול לחזור בו, שלא מכר לו אלא שמא [שם], והוא דמתקרי [שנקרא] שדה זה בפי הבריות "בית כור".

וכן אם אמר לו: "כרמא [כרם] אני מוכר לך", אף על פי שאין בו גפנים — הגיעו, שלא מכר לו אלא שמא [שם], והוא דמתקרי [שנקרא] "כרמא". וכן אם אמר לו "פרדס אני מוכר לך", אף על פי שאין בו רמונים — הגיעו, שלא מכר לו אלא שמא [שם], והוא דמתקרי "פרדסא" [שנקרא "פרדס"]. אלמא אמר ליה [מכאן שיכול המוכר לומר לו] לקונה: שמא בעלמא אמרי [שם בלבד אמרתי] לך, שכך קוראים לו. ואם כן, הכא נמי נימא ליה [כאן גם כן יאמר לו]: שמא בעלמא אמרי [שם בלבד אמרתי] לך!

אמר שמואל: לא קשיא [אינו קשה]; הא [זה] — שאמר ליה [לו] המחכיר לחוכר, הא [זה] — שאמר ליה [לו] החוכר למחכיר. ומה ההבדל; אם אמר ליה [לו] המחכיר לחוכר — יכול המוכר לומר כי שמא בעלמא [שם בלבד] אמר ליה [לו], ואין החוכר יכול להתנגד, ולעומת זאת אם אמר ליה [לו] כך החוכר למחכיר — הרי זה קפידא [הקפדה], שוודאי אינו מעונין אלא בדבר זה.

רבינא אמר: אידי ואידי [זה וזה] מדובר באופן שאמר ליה לו המחכיר לחוכר וכלשון משנתנו, ואולם הטעם הוא מדקאמר [מכיון שהוא אומר] "זה", מכלל הדבר אתה למד דקאי בגוה עסקינן [שהוא עומד בתוכה אנו עוסקים], ואם הוא מצוי שם בית השלחין למה ליה למימר [לו לומר]? הלא הכל רואים שבית השלחין הוא, אלא ודאי מתכוון להדגיש, דקאמר ליה [שאומר לו]: בית השלחין כדקיימא השתא [כמו שהוא עומד כעת].

ב משנה המקבל שדה מחבירו והובירה, שלא עבד בה כלל — שמין (מעריכים) אותה את השדה כמה ראויה היתה לעשות אם היתה מעובדת כראוי, ונותן לו המקבל לבעל השדה. והטעם: לפי שכך כותב לו בשטרות הקבלנות הרגילים במפורש: "אם אוביר את השדה ולא אעביד [אעבוד בו] אשלם במיטבא [במיטב] ".

ג גמרא ר' מאיר היה דורש לשון הדיוט, כלומר, שהיה מוציא מסקנות הלכתיות מלשונם של שטרות שנהגו בהם הדיוטות, אף על פי ששטרות אלה לא נכתבו על פי חכמים, אלא כיון שכך כתוב בשטר ראוי לדקדק בלשונו, ולהוציא משם את כל המסקנות. דתניא [שכן שנינו בברייתא] כעין משנתנו, ר' מאיר אומר: חייב לשלם, שכן כותב: "אם אוביר את השדה ולא אעביד [אעבוד בו] אשלם במיטבא [במיטב] ", וכך יש לו לעשות.

וכן ר' יהודה היה דורש לשון הדיוט; דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יהודה אומר: אדם מביא קרבן עשיר על (לצורך) אשתו, שאם נתחייבה אשתו בקרבן יולדת שיש בו חילוק בין עשיר לעני, אם עשיר הוא — מביא עליה קרבן עשיר, ואין אומרים שכיון שאין לאשה ממון משלה היא נחשבת לעניה, וכן מביא עבורה כל קרבן וקרבן שהיא חייבת (כגון חטאת או אשם), שכך כותב לה בכתובה בין שאר התחייבותיו לה: כל אחריות דאית ליך [שיש לך] עלי מן קדמת דנא [מלפנים], ובהתאם להתחייבות זו משלם גם עבור הקרבנות.

וכן הלל הזקן היה דורש לשון הדיוט; דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אנשי אלכסנדריא היו מקדשין את נשותיהם זמן ניכר לפני כניסתן לחופה, כפי שהיה נהוג באותם ימים, ובשעת כניסתן לחופה היה קורה שבאין אחרים וחוטפים אותם מהן, ובקשו חכמים לעשות בניהם ממזרים, שהרי אחר הקידושין האשה היא ארוסה לבעלה ואם חטף אותה אחר הרי היא כאשת איש שנחטפה ובניה ממזרים.

אמר להן הלל הזקן: הביאו לי כתובת אמכם ונעיין בה. הביאו לו כתובת אמן, ומצא שכתוב בהן בכתובות אלה נוסח מיוחד: לכשתכנסי לחופה הוי [היי] לי לאינתו [לאישה], ונמצא שהקידושין לא חלו בשעת הקידושין, אלא רק עם הכניסה לחופה. וכיון שלא נכנסו לחופה — לא חלו כלל קידושין ראשונים, ועל כן לא עשו בניהם ממזרים.

וכן, ר' יהושע בן קרחה היה דורש לשון הדיוט; דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יהושע בן קרחה אומר: המלוה את חבירו לא ימשכננו (לא יקח ממנו משכון) יותר משווי חובו, שכך כותב לו הלווה למלוה, אם המלוה מחזיר לו את המשכון כדי שישתמש בו הלווה: תשלומתא דאית [תשלום שיש] לך עלי כל קבל דיכי [כנגד זה], ומשמע — שלא יותר מכדי חובו.

ומעירים: טעמא [הטעם] דווקא — שכתב ליה הכי [לו כך], הא אי [הרי אם] לא כתב ליה הכי [היה כותב לו כך] — לא קניא [היה קונה] את המשכון? והא [והרי] אמר ר' יוחנן: משכנו המלוה ללווה והשיב לו את המשכון, ומת הלווה — שומטו את המשכון מעל גבי בניו, ואין אומרים שאין נכסים מטלטלים של יתומים נקנים לבעל חוב של אביהם, כי כיון שמשכנו — נחשב המשכון כרכוש המלוה לענין לגבות ממנו.