מיקל, שהוא סבור שאין הנותנים מקפידים בכך. אם כן, משמע שרבן שמעון בן גמליאל איננו מקפיד על שינוי דעת כשאין בכך נזק.

אמר אביי: טעמא [הטעם] של רבן שמעון בן גמליאל הוא כדמר [כדברי האדון, כלומר, רבו רבה]. שאמר מר [הרב, רבה]: האי מאן דניחא ליה דתתבור ארעיה [מי שרוצה שתהיה בורה בקרקעו], כלומר, שיגדל בה תבואה, ובכל זאת תיחשב כאילו הניחה בורה ולא ניצלה — ליזרעה שתא חטי ושתא שערי [שיזרע אותה שנה אחת חטים ושנה אחת שעורים], שתא [שנה אחת] שתי ושתא [ושנה אחת] ערב, שעל ידי כך לא יתקלקל השדה לגמרי.

ומעירים: ולא אמרן [אמרנו] שזריעת שדה שנה אחר שנה מזיקה, אלא רק באופן דלא כריב ותני [שאינו חורש ושונה], אבל אם הוא כריב ותני [חורש ושונה] — לית לן [אין לנו] בה חשש זה. וטעמו של רבן שמעון בן גמליאל הוא איפוא שהחלפת היבולים שלא בשעתה יכולה לגרום נזק לשדה.

א שנינו במשנה שאם קיבל לזרוע בה תבואה — לא יזרענה קטנית. מתני ליה [[היה משנה לו, מלמדו] רב יהודה לרבין: אם קבלה לגדל תבואה — יזרענה קטנית. אמר ליה [לו]: והא אנן תנן [והרי אנו שנינו במשנה]: תבואה — לא יזרענה קטנית! אמר ליה [לו]: לא קשיא [אינו קשה]; הא לן והא להו [זה לנו וזה להם], כלומר, תלוי הדבר במקומות, שבארץ ישראל שהאדמה כחושה — יש לחשוש לנזק, ובבבל אין לחשוש לכך.

אמר ליה [לו] רב יהודה לרבין בר רב נחמן: רבין אחי, הני תחלי דבי כתנא [אותם שחלים הגדלים בתוך הפשתה] אין בהן משום גזל, שמותר לתלוש ולקחת מהן, שבסופו של דבר הריהו כמנכש את השדה, אבל אם עומדות על גבולין — יש בהן משום גזל, שמן הסתם זרעום הבעלים בשולי השדה, כדי שיהיו להם גם מעט שחלים.

ואם הוקשו לזרע, שכבר גדלו השחלים עד שהתקשו ויש בהם זרע — אפילו היו דבי כתנא נמי [בתוך הפשתן גם כן] יש בהם משום גזל. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? מאי דאפסיד [מה שהפסידו, גרמו הפסד] — כבר אפסיד [הפסידו] והזיקו לגידול הפשתן, ואם ליקטם עכשיו אינו מועיל לשדה ורק לוקח דבר מבעליו.

אמר ליה [לו] רב יהודה לרבין בר רב נחמן: רבין אחי, הני דילי [אלה שלי] — די לך [שלך הם], ודי לך [ושלך] — דילי [שלי הם], כי לרבין בר רב נחמן ולרב יהודה היו שדות סמוכים, והיו האילנות נוטים משדה לשדה, ואמר לו: יכול להיות שפירות אילנות שלי יהיו שלך, ולהיפך. כי נהוג בני מצרא [נוהגים אנשים ששדותיהם על אותו מיצר זה על יד זה] שאילן הנוטה לכאן, לצד זה של השדה — פירותיו שייכים לכאן, לאותו צד, והנוטה לכאן, לצד האחר — לכאן. ואין מקפידים מקרקעו של מי צמח.

דאיתמר [ששמר] שחלקו אמוראים בבעיה זו: אילן העומד על המיצר, אמר רב: הנוטה לכאן — לכאן. והנוטה לכאן — לכאן, ושמואל אמר: חולקין שני בעלי השדות בכל הפירות.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא: אילן העומד על המיצר — יחלוקו, והרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על שיטת רב! ומעירים, תרגמא [הסביר אותה] שמואל אליבא [לפי שיטתו] של רב, שכן מדובר באופן שממלא האילן את כל המיצר כולו ונמצא ששייך לשניהם.

ומקשים: אי הכי, מאי למימרא [אם כך שהוא ממלא את כל המיצר, מה יש לומר], מה חידש בכך רב, הלא אז מובן מעצמו שכר הוא! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא לאופן דתלי טוניה לחד גיסא [שתלוי נופו יותר לצד אחד]. ושואלים: ואכתי מאי למימרא [ועדיין מה בא לומר], מה החידוש בכך? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] שאמר ליה [לו]: פלוג הכי [בא נחלק כך], שכל אחד יקבל לפי הפירות שצומחים בחלקו, על כן קא משמע לן דאמר ליה [השמיע לנו שיכול לומר לו]: מאי חזית דפלגת הכי [מה ראית לחלק כך] — פלוג הכי [חלוק כך] לרוחב האילן, ואז חלקינו שוים זה לזה.

ב אמר ליה [לו] רב יהודה לרבין בר רב נחמן: רבין אחי, לא תזבין ארעא דסמיכא למתא [אל תקנה קרקע הסמוכה לעיר], שאמר ר' אבהו אמר רב הונא אמר רב: אסור לו לאדם שיעמוד על שדה חבירו בשעה שעומדת בקמותיה, כלומר, כשיש קמה בשדה, משום שיכול לגרום לה על ידי כך לנזק בעין הרע.

ושואלים: איני [וכי כן הוא]? והא אשכחינהו [והרי מצאם] ר' אבא לתלמידיה [את תלמידיו] של רב ואמר להו [להם]: מאי [מה] אמר רב בהני קראי [בפירוש הפסוקים הללו] של הברכות "ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה" (דברים כח, ג), "ברוך אתה בבאך וברוך אתה בצאתך" (שם ו)?

ואמרו ליה [לו]: הכי [כך] אמר רב לפרש: "ברוך אתה בעיר" — שיהא ביתך סמוך לבית הכנסת. "ברוך אתה בשדה" — שיהו נכסיך קרובים לעיר. "ברוך אתה בבאך" — שלא תמצא אשתך כשהיא ספק נדה בשעת ביאתך מן הדרך ומחמת הספק אסורה היא עליך. "ברוך אתה בצאתך" — שיהו צאצאי מעיך כמותך.

ואמר להו [להם] ר' אבא: ר' יוחנן לא אמר לפרש הכי [כך], אלא כך אמר: "ברוך אתה בעיר" — שיהא בית הכסא סמוך לשולחנך, אבל את ענין בית הכנסת לא הזכיר. ומסבירים: ור' יוחנן לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] שאמר: שכר פסיעות יש, שאדם מקבל שכר עבור הפסיעות שהוא פוסע למקום מצווה, ואם בית הכנסת סמוך לו — נמצא שאינו מקבל שכר על כך.

"ברוך אתה בשדה" — שיהו נכסיך משולשין, מחולקין לשלושה חלקים: שליש בתבואה, שליש בזיתים ושליש בגפנים. "ברוך אתה בבאך וברוך אתה בצאתך" — שתהא יציאתך מן העולם כביאתך לעולם; מה ביאתך לעולם בלא חטא — אף יציאתך מן העולם תהא בלא חטא.