א משנה המקבל שדה מחבירו לשנים מועטות, פחות משבע שנים — לא יזרענה פשתן, מפני שהפשתן מנצל מאד את הקרקע. ואין לו בקורות שקמה, שאם היה עץ שקמה גדל בשדה, אינו רשאי לחתוך את הקורות ולהשתמש בהן, שכן עוברות שנים רבות עד שהאילן מצמיח קורות חדשות. ואולם אם קיבלה הימנו לשבע שנים ויותר — בשנה הראשונה יזרענה פשתן, ויש לו בקורות שקמה.

ב גמרא אמר אביי: אם קיבל ממנו את הקרקע לפחות משבע שנים בקורות שקמה אכן אין לו, ואולם בשבח שקמה יש לו, כלומר, במה שהשקמה גדלה בתוך הזמן שהוא בשדה, חלק מרווח זה הוא שלו. ורבא אמר: אפילו בשבח שקמה נמי [גם כן] אין לו.

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא: המקבל שדה מחבירו והגיע זמנו לצאת — שמין (מעריכים) לו. מאי לאו [האם לא] הכוונה ששמין לו בשבח שקמה, וכדומה לו? ודוחים: לא, שמין לו ירקא וסילקא [ירק ותרד] שנשארו בשדה.

ושואלים: אם ירקא וסילקא — נעקור ונשקול [שיעקור אותם ויקח]! ומשיבים: מדובר באופן שלא מטא יומא דשוקא [הגיע עדיין יום השוק] ואם יעקרם עכשיו לא ימכרם, ועל כן משאיר אותם לבעל הקרקע, אבל מקבל תשלום עבורם.

ומנסים להביא ראיה אחרת, תא שמע [בוא ושמע], ששנינו בברייתא: המקבל שדה מחבירו והגיע שביעית (שנת השמיטה) שמין לו את מה שהיה בשדה. ותחילה תוהים על עצם הברייתא: שנת השביעית מי קא מפקעא ארעא [האם היא מפקיעה את הקרקע] מהמחזיק בה? ימשיך להחזיק בה כמקודם, ומה מקום לשומה? אלא אימא [אמור] ותקן כך: המקבל שדה מחבירו והגיע יובל — שמין לו.

ושואלים: ואכתי [ועדיין] שנת היובל מי מפקעא האם היא מפקיעה חוזה קבלנות? והלא "לצמיתת" אמר רחמנא [אמרה תורה] בדין יובל, שקרקע שנמכרה לצמיתות חוזרת לבעלים, אבל שדה שלא נמכר לצמיתות אלא למשך זמן מסויים — אין היובל מפקיע את השדה מן המחזיק בו! אלא אימא [אמור] כך: הלוקח (קונה) שדה מחבירו והגיע יובל — שמין לו.

וכי תימא הכי נמי [ואם תאמר גם כן] ששמין לו בירקא וסילקא [בירק ותרד]? ואולם סילקא וירקא [תרד וירק] ביובל הפקירא הוא [הפקר הם], שהרי דין היובל כשנת השמיטה שאין מגדלים דבר, וכל הגדל בשדה הפקר לכל! אלא לאו [האם לא] הכוונה ששמין בשבח שקמה! וקשה איפוא לרבא.

תרגמה, הסביר זאת אביי אליבא [על פי שיטתו] של רבא החולק עליו: שאני התם [שונה שם] שאמר קרא [הכתוב]: "ויצא ממכר בית... ביובל" (ויקרא כה, לג), ממכר — חוזר לבעליו, שבח — אינו חוזר. ושואלים: אם כן, ונגמר מיניה [ונלמד מכך] הלכה כללית ששבח אין מחזירים! ומשיבים: אין הדברים דומים, התם זביני מעליא [שם מכירה מעולה, שלימה] היא, ויובל אפקעתא דמלכא היא [הפקעה של מלך, הקדוש ברוך הוא, היא], ואין הדבר דומה כלל לחוזה קבלנות, שאינו מכירה ואין בו הפקעה.

מסופר: רב פפא קביל ארעא לאספסתא [קיבל בקבלנות שדה לגדל בו אספסת]. קדחו [צמחו] בה בקרקע תאלי [דקלים]. כי קא מסתלק [כאשר הסתלק] מן הקרקע, אמר להו [להם] לבעלי השדה: הבו [תנו] לי שבחא [את השבח] שהושבח השדה על ידי הדקלים. אמר ליה [לו] רב שישא בריה [בנו] של רב אידי לרב פפא: אלא מעתה לשיטתך, דיקלא ואלים [היה דקל ונעשה עבה], הכי נמי דבעי מר שבחיה [כך גם כן ירצה אדוני את שבחו] של הדקל? אמר ליה [לו]: התם לאו אדעתא דהכי נחית [שם לא על דעת כן ירד], כלומר, המקבל לא הביא בחשבון אלא את אכילת פירות הדקל, ולא את עצם גידולו, ואולם אנא הכא [כאן במקרה שלי] אדעתא דהכי נחיתנא [על דעת כן ירדתי] לקבל עבור כל מה שגדל השדה.

ושואלים: כמאן [כדעת מי] אמר זאת? — כדעת אביי, שאמר: בשבח שקמה יש לו? ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שסבר כדעת רבא, אלא התם לית ליה פסידא [שם אין לו הפסד] כשהשקמה גדלה לה בשדה, ואילו הכא איכא פסידא [כאן יש הפסד], שהרי הדקלים שצמחו ממעטים משטח הגידול של האספסת.

אמר ליה [לו]: הרי אף כאן יכול בעל השדה לומר מאי פסדתיך [מה הפסדתיך] — ידא דאספסתא [מלוא יד שגדלה בו אספסת], שקול ידא דאספסתא וזיל [קח מלוא היד אספסת ולך]! אמר ליה [לו], יכול לומר לו: אנא כורכמא רישקא רבאי [אני כרכום הגננים גדלתי שם], כלומר, הפסדתי חלק מן הקרקע שיכולתי לגדל בו דברים יקרים, ולאו דווקא אספסת. אמר ליה [לו]: מכל מקום הלא אתה מודה שרצית לגדל גידולים שונים בשדה, ולא לנטוע דקלים — גלית אדעתך דלמשקל ואסתלוקי עבדת [גילית איפוא את דעתך שעל מנת לקחת ולהסתלק עשית], ואם כן, שקל כורכמא רישקא וזיל [קח כרכום גננים ולך] ומשום כך אין לך אלא דמי עצים בלבד כיון שלא התכוונת לגדל את העצים הללו, אם כן מגיע לך רק המחיר שיכול אתה לקבל עבור אותם דקלים אילו היית עוקר אותם ומוכרם כעצים.

מסופר: רב ביבי בר אביי קביל ארעא ואהדר ליה משוניתא, קדחו ביה זרדתא [קיבל קרקע והקיפה מסביב בגדר אדמה, ובינתיים צמחו בה עצים]. כי קא מיסתלק [כאשר הסתלק] מן השדה אמר להו [להם]: הבו [תנו] לי שבחאי [את שבחי] עבור העצים שגדלו. אמר רב פפי: משום דאתיתו ממולאי [שבאתם מאנשים קצוצים] אמריתו מילי מולייתא [אומרים אתם דברים קצוצים]?! כי משפחת אביי התייחסה לבית עלי שהיו מתים בקיצור ימים. והסביר לו: אפילו רב פפא לא אמר שמגיע לו עבור שבח הדקלים אלא דאית ליה פסידא [כשיש לו הפסד], שהרי צמחו הדקלים בתוך השדה ומיעטו ממנו, ואולם הכא מאי פסידא אית [מה הפסד יש] לך, שהרי גדלו העצים במקום שאין זורעים בו, וכיון שלא הפסדת דבר — אין ראוי לך לקבל.

ג מסופר: רב יוסף הוה ליה ההוא שתלא [היה לו שתלן], איש שהיתה אומנותו לשתול עצים, שהיה כאריס אצלו, שכיב ושבק [מת והניח] חמשה חתנוותא [חתנים]. אמר רב יוסף: עד האידנא [עכשיו] היה לי עסק רק עם חד [אחד], השתא [ועכשיו] עם חמשה. עד האידנא [עכשיו] לא הוו סמכו אהדדי [היו סומכים זה על זה] ולא מפסדו [היו מפסידים] לי, שהאחריות היתה על החותן, השתא [עכשיו] שחמשה הם סמכו אהדדי ומפסדו [יסמכו זה על זה ויפסידו] לי, ומשום כך החליט שאין רצונו בהמשך ההסכם עמם. אמר להו [להם]: אי שקליתו שבחייכו ומסתלקיתו [אם תקחו את שבחכם שהשבחתם בעבודתכם ותסתלקו] — מוטב, ואי [ואם] לא — מסליקנא לכו [אסלק אתכם] בלא שבחא [שבח].

שאמר רב יהודה, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב הונא, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב נחמן: האי שתלא דשכיב [שתלן שמת] — היורשים דיליה [שלו] מסתלקין להו [להם] בלא שבחא [שבח]. ומעירים: ולאו מילתא היא [ואין זה דבר], כלומר, אין הלכה כן.

מסופר: ההוא שתלא [אותו שתלן] שאמר להו [להם] לאותם ששכרו אותו לשתול עצים בקרקעותיהם: אי מפסדינא מסלקנא [אם אפסיד בכרם ואקלקל בנטיעות הרי אני מסתלק מן השדה]. ואכן אפסיד [הפסיד]. אמר רב יהודה: הריהו מסתלק מן השדה בלא שבחא [שבח]. רב כהנא אמר: הריהו מסתלק ושקיל שבחא [ונוטל שבח] שהשביח בעבודתו. ומודה רב כהנא דאי [שאם] אמר אי פסידנא מסתלקנא [אם אני אפסדי הריני מסתלק] מן השדה בלא שבחא [שבח], שאכן הוא מסתלק בלא שבחא [שבח]. ואילו רבא אמר: תנאי כגון זה אסמכתא היא וכלל הוא שאסמכתא לא קניא [אינה קונה], כלומר, אין בה תוקף ואין חובה לקיים הבטחה כגון זו.

ושואלים: ולרבא מאי שנא מהא דתנן [מה שונה הדבר מזה ששנינו במשנה] שמתנה מקבל־השדה: אם אוביר את השדה ולא אעביד [אעבוד בו] אשלם במיטבא [במיטב]! ומשיבים: התם [שם] — מאי דאפסיד [מה שהפסיד] הוא משלם, הכא, מאי דאפסיד [כאן, מה שהפסיד] — מנכינן ליה ואידך יהבינן ליה [מנכים לו, ואת השאר נותנים לו], אבל אין ראוי שיפסיד הכל משום שגרם הפסד לחלק מן הנטיעות.

מסופר, אדם בשם רוניא שתלא [שתלן] של רבינא הוה [היה], אפסיד, סלקיה [והפסיד, וסילק אותו] מן השדה. אתא לקמיה [בא לפני] רבא לדין. אמר ליה [לו] רוניא לרבא: חזי מר מאי קא עביד לי [יראה אדוני מה שעשה לי] רבינא! אמר ליה [לו] רבא: שפיר עביד [יפה עשה] שהרי הפסדת לו. אמר ליה [לו]: הא [הרי] לא התרה בי מראש, וכיון שלא התרה בי — לא היה לו לסלקני! אמר ליה [לו]: לא צריכא [צריך] להתרות במקרה כזה. ומעירים, רבא לטעמיה [לטעמו לשיטתו], שאמר רבא: מקרי דרדקי [מלמד תינוקות], שתלא [שתלן], טבחא [שוחט], ואומנא [מקיז דם]