סקר
מסכת שבת






 

פירוש שטיינזלץ

למה חוזרין וממשכנין, שהרי חייב הוא להחזיר לו למחר ולמה לו לקחת? ומשיבים: שלא תהא שביעית משמטתו, שכל עוד יש משכון על החוב אין השביעית משמטת אותו, אבל חוב בלי משכון השביעית משמטת אותו. וטעם אחר — שלא יעשה אותו משכון כמטלטלין אצל בניו ולא יוכל לקחתו מבניו, כפי שאינו יכול לקחת שאר מטלטלין בחובו של אביהם.

ונדייק מכאן: טעמא דהדר ומשכניה [הטעם דווקא שחזר ומשכנו] הא [הרי] אם לא הדר ומשכניה [חזר ומשכנו]לא, והרי לדברי ר' יוחנן עצם לקיחת המשכון פעם אחת כבר מקנה למלוה זכות גמורה בו!

אמר רב אדא בר מתנא: ולאו תרוצי קא מתרצת לה [וכי אין אתה מיישב אותה] את הברייתא הזו ומשנה קצת את לשונה? תריץ הכי [יישב אותה כך], וכך תגרוס בה: וכי מאחר שמחזירין למה ממשכנין מעיקרא [מתחילה]שלא תהא שביעית משמטתו ולא יעשה כמטלטלין אצל בניו, וכדברי ר' יוחנן, שכיון שלקח משכון פעם אחת כבר יכול לקחת מבניו.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר: "כי תשה ברעך משאת מאומה לא תבא אל ביתו לעבט עבטו" (דברים כד, י). ומלשון הכתוב למדים שדווקא לביתו אי [אין] אתה נכנס, אבל אתה נכנס לביתו של הערב לחוב זה, ויכול אתה ליטול ממנו משכון. וכן הוא אומר: "לקח בגדו כי ערב זר" (משלי כ, טז).

ואומר עוד בנושא זה: "בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפיך. נוקשת באמרי פיך נלכדת באמרי פיך. עשה זאת אפוא בני והנצל כי באת בכף רעך לך התרפס ורהב רעיך" (שם ו, א–ג).

וכך הוא מפורש: ערב שנתחייב לשלם חוב, או מי שציער את חבירו בדברים ("נוקשת באמרי פיך"), אם ממון יש לו בידך — "התרפס", ודרשוהו: התר לו פיסת יד, כלומר, פתח את ידך ותן לו את הכסף, ואם לאו [לא] שאין זה חוב ממון — "רהב רעיך", כלומר, הרבה עליו רעים, הבא אליו ידידים ויפייסוהו.

לצד שני, כלומר, דבר אחר, מדרש אחר על הכתוב "לא תבא אל ביתו" — לביתו אי [אין] אתה נכנס לקחת ממנו משכון על הלוואה, אבל אתה נכנס ונוטל ממנו חפצים לשכר כתף (סבל), לשכר חמר, לשכר פונדק, לשכר דיוקנאות (ציורים) שצייר. שאפשר לכפות את השוכר לשלם משכורת ומותר לקחת ממנו משכון. יכול אפילו זקפן עליו במלוה? שאחר שנתחייב בשכר, הסכימו שישאר הסכום בתורת מילווה — תלמוד לומר: "משאת מאומה" (דברים כד, י), כלומר, שכיון שנעשה הדבר חוב — הרי הוא כשאר הלוואות, ואסור לגבות משכון בעל כורחו.

ב משנה אלמנה, בין שהיא ענייה בין שהיא עשירהאין ממשכנין אותה, שנאמר: "ולא תחבל בגד אלמנה (דברים כד, יז).

ג גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: אלמנה, בין שהיא ענייה בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה, אלו דברי ר' יהודה.

ר' שמעון אומר: עשירה ממשכנין אותה, ענייהאין ממשכנין אותה. כי הטעם שאין ממשכנים רכוש אלמנה עניה הוא משום שאתה חייב להחזיר לה, שהרי חייבים להחזיר לעני את משכונו בכל עת הצורך, וכיון שחייב לבוא בכל יום ולהחזיר לה הרי אתה משיאה שם רע בשכנותיה שהשכנות רואות שגבר זר בא בכל פעם לביתה, ועלול לצאת עליה שם רע, כאילו שיש לה יחסים שאינם מהוגנים עם אותו אדם. וכיון שבעשירה אין חובת החזרת העבוט — מותר למשכן רכושה.

ושואלים: למימרא [האם לומר] על פי ברייתא זו כי ר' יהודה לא דריש טעמא דקרא [אינו דורש את טעם הכתוב] ופוסק כדברי הכתוב כפי שהוא, ואילו ר' שמעון דריש טעמא דקרא [דורש טעם הכתוב]? והא איפכא שמעינן להו [והרי היפך הדברים שמענו אותם] אומרים במקום אחר,

דתניא כן שנינו בברייתא]: נאמר במצוות המלך "ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו" (דברים יז, יז) ר' יהודה אומר: מרבה הוא, ובלבד שלא יהו נשים כאלה שהן מסירות את לבו. ר' שמעון אומר: אפילו אחת והיא מסירה את לבוהרי זה לא ישאנה, שהרי צריך שלא יסור לבו. אם כן מה תלמוד לומר "ולא ירבה לו נשים"אפילו נשים צדקניות כאביגיל. והרי כאן ר' שמעון הוא שאינו דורש את טעם המקראות, ור' יהודה הוא הדורש!

ומסבירים: לעולם יש לומר כי בדרך כלל ר' יהודה לא דריש טעמא דקרא [הוא שאינו דורש את טעמי הכתוב], ושאני הכא [ושונה כאן] במצוות המלך, דמפרש קרא [שמפרש הכתוב] בעצמו את הטעם "ולא ירבה לו נשים ולא יסור". שהכתוב עצמו מגביל את ההלכה ואומר: מאי טעמא [מה טעם] לא ירבה לו נשיםמשום שלא יסור.

ור' שמעון סבור: מכדי בעלמא דרשינן טעמא דקרא [הלא בכלל דורשים אנו את טעמו של הכתוב], ואם כן לכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] "לא ירבה", ולא בעינן [ואין אנו צריכים] שיאמר "לא יסור" ואנא ידענא [ואני אדע] בעצמי: מאי טעמא [מה טעם] לא ירבהמשום שלא יסור. ואם כן, "לא יסור" דכתב רחמנא [שכתבה התורה] למה לי? אלא ודאי בא להוסיף איסור אחר: שאפילו אחת ומסירה את לבוהרי זה לא ישאנה. ולפי זה, יש בכתוב שתי הלכות, הלכה כללית שלא ירבה נשים, והלכה אחרת שלא ישא אשה המסירה את לבו.

ד משנה החובל את הריחים, שלוקח ריחים כמשכון — עובר משום לא תעשה המפורש בתורה, וחייב משום שני כלים, אם לקח את שתי אבני הריחים. שנאמר: "לא יחבל ריחים ורכב" (דברים כד, ו). ומוסיפים: ולא ריחים ורכב בלבד אמרו שאסור לקחת כמשכון, אלא כל דבר שעושין בו אוכל נפש אסור לקחת, שנאמר: "כי נפש הוא חבל" (שם).

ה גמרא אמר רב הונא: חבל ריחיםלוקה שתים, שתי פעמים מלקות, משום ריחים, שנאמר שלא יחבול ריחים, ומשום "כי נפש הוא חבל" שהרי לקח דבר המשמש לצורך האוכל. אם לקח ריחים ורכבלוקה שלש; משום רחים, ומשום רכב, ומשום "כי נפש הוא חבל".

ואילו רב יהודה אמר: חבל ריחיםלוקה אחת, חבל רכבלוקה אחת, חבל ריחים ורכבלוקה שתים. ואילו מה שנאמר "כי נפש הוא חבל"

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר