ואי סלקא דעתך דלא ידעי, כי אמר להן מאי הוי [ואם עולה על דעתך שאין המתים יודעים, אם יאמר להם מה יהיה]? ודוחים: אלא מאי [מה] תאמר — דידעי [שהם יודעים]? אם כן למה ליה למימר להו [לו לומר להם]?! על כך משיבים: זו אינה קושיה, שכן הוא אומר להם כדי לאחזוקי ליה טיבותא [שיחזיקו לו טובה] למשה.

א באותו נושא אמר ר' יצחק: כל המספר בגנותו של אדם אחרי המת (מותו), אין בכך כלום וכאילו הוא מספר אחר האבן. ולכך ניתנו שני הסברים: איכא דאמרי [יש שאומרים] שהסיבה לכך היא משום שהמתים לא ידעי [יודעים], ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] דידעי [שאכן המתים יודעים] ואולם לא איכפת להו [להם] שמדברים בגנותם.

על כך שואלים: איני [וכי כן הוא]?! והא [והרי] אמר רב פפא: חד אישתעי מילתא בתריה [אחד סיפר דברים של גנאי אחרי] מר שמואל לאחר מותו ונפל קניא מטללא [קנה מן התקרה] ובזעא לארנקא דמוחיה [ושבר את גולגלתו], והרי שאיכפת למתים כאשר מדברים בגנותם!

ודוחים: זו אינה ראיה שהמתים איכפת להם בדבר, אלא שאני צורבא מרבנן, דקודשא בריך הוא תבע ביקריה [שונה תלמיד חכם, שהקדוש ברוך הוא עצמו תובע את כבודו].

מעין הדברים האלה אמר ר' יהושע בן לוי: כל המספר דברי גנאי אחר מטתן של תלמידי חכמים, שמבזה אותם לאחר מותם, סופו שהוא נופל בגיהנם, שנאמר: "והמטים עקלקלותם יוליכם ה' את פעלי האון שלום על ישראל" (תהלים קכה, ה). כלומר, אפילו בשעה ששלום על ישראל, כשאותו אדם שמספרים עליו כבר מת ואין מי שיריב לכבודו ושלום על ישראל (תוספות), אף על פי כן "יוליכם ה' את פעלי האון".

ובהקשר לכך תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה — אל תהרהר אחריו ביום שהוא חוטא, שמא עשה בינתיים תשובה. על כך מקשים רק "שמא" עשה תשובה סלקא דעתך [עולה על דעתך] לומר? והלא יש לדונו לכף זכות! אלא יש לומר שודאי עשה תשובה. ומעירים על כך: והני מילי [ודברים אלה] שצריך לדון תלמיד חכם לכף זכות ולומר שודאי עשה תשובה — דווקא בדברים שבגופו, אבל אם ראהו שחטא בממונא [בממון] חבירו, אין חובה לדונו לכף זכות עד שיראוהו דמהדר למריה [שמחזיר את הממון לבעליו].

ב מאחר שהוזכרו דברים בכבוד תלמידי חכמים דנים עוד בנושא ומביאים את מה שאמר ר' יהושע בן לוי: בעשרים וארבעה מקומות (מקרים) בית דין מנדין על כבוד הרב, וכולן שנינו במשנתנו. אמר ליה [לו] ר' אלעזר: היכא [היכן] מצאנו אותם מקרים של נידוי על כבוד הרב? אמר ליה [לו]: לכי תשכח [כאשר תמצא], כלומר, חפש ותמצא.

נפק דק, ואשכח תלת [יצא, דייק, ומצא שלוש] דוגמאות, והם: המזלזל בנטילת ידים, והמספר אחר מטתן של תלמידי חכמים, והמגיס דעתו (מתנהג בגסות) כלפי מעלה.

ופירוט מקור הדברים: לגבי המספר אחר מטתן של תלמידי חכמים מאי [מה] היא — מזה דתנן [ששנינו במשנה]: הוא, עקביא בן מהללאל היה אומר: אשה שחשד בה בעלה שנסתרה עם אחר ולדבריו יתכן וסוטה היא, אין משקין אותה במי סוטה (עיין במדבר ה) בכמה מקרים, והם: לא את הגיורת, ולא את השפחה המשוחררת. וחכמים אומרים: גם את אלה משקין. ואמרו לו חכמים כראיה לשיטתם: מעשה בכרכמית, שהיתה שפחה משוחררת בירושלים וגזרו עליה והשקוה מי סוטה על פי הוראת שמעיה ואבטליון! אמר להם עקביא בן מהללאל לחכמים: דוגמא השקוה, כלומר, מאחר שאף שמאי ואבטליון היו ממשפחת גרים — השקוה, שכן אותה שפחה היא כדוגמתם. ומשום שהשתמש עקביא בן מהללאל בביטוי שיש בו כדי להעליב תלמידי חכמים שמתו, נידוהו ומת בנדויו. וכדין המת בנידויו בלא התרה סקלו בית דין את ארונו. ואם כן למדים מכאן שהמבזה תלמידי חכמים לאחר מותם דינו בנידוי.

ולגבי המזלזל בנטילת ידים מאי [מה] היא? — למדים מהמשך אותה משנה, דתנן [ששנינו במשנה], אמר ר' יהודה: אותו סיפור שסופר אודות נידויו של עקביא בן מהללאל איננו נכון כלל, חס ושלום שעקביא בן מהללאל נתנדה, שכן אין עזרה ננעלת על כל אדם בישראל, כלומר, גם באותם הימים כאשר כל העם בא לרגל להקרבת קרבן הפסח והיו נועלים את העזרה, ודאי לא היה שם אדם שיהיה מושלם בחכמה ובטהרה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל. אלא את מי נדו? — את אלעזר בן חנוך וזאת משום שפקפק וזלזל בתקנת נטילת ידים. וכשמת, שלחו בית דין והניחו אבן גדולה על ארונו, כדי ללמדך בכך שכל המתנדה ומת בנדויו — בית דין סוקלים את ארונו, ואבן זו הריהי כסקילה סמלית, ומכאן שהמפקפק בנטילת ידים דינו נידוי.

הפרט השלישי המגיס דעתו כלפי מעלה מאי [מה] היא? מסופר כי חוני המעגל עג עוגה, עמד בתוכה ואמר שלא יצא מתוכה עד שירד מטר, והיה מפציר ואומר מדי פעם באיזה אופן הוא רוצה שירד הגשם. לאחר שירדו גשמים שלח לו שמעון בן שטח ראש הסנהדרין לחוני המעגל: לאמיתו של דבר, בשל הדברים שאמרת צריך אתה להתנדות, ואלמלא חוני אתה גוזרני (הייתי גוזר) עליך נדוי, אבל מה אעשה שאתה מתחטא (מתפנק ומטריח) לפני המקום (ה') ועושה לך את רצונך, שהרי ירדו גשמים כבקשתך, כבן שמתחטא לפני אביו ואביו עושה לו רצונו ואינו מקפיד. ועליך הכתוב אומר: "ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך" (משלי כג, כה), הרי שכרגיל הגסת דעת כלפי מעלה עונשה נידוי.

על כך מקשים: ותו ליכא [ויותר אין] מקרים של נידוי או איום בנידוי? והא איכא [והרי יש] מקרים נוספים וכגון זה דתני [ששנה] רב יוסף: מסופר שתודוס איש רומי היה ראש קהילתו והנהיג את בני רומי להאכילן גדיים מקולסין (צלויים כשמעיהם מונחים על ראשם, כדרך שהיו נוהגים לצלות את קרבן הפסח] בלילי פסחים כעין המקדש, ושלח ליה [לו] שמעון בן שטח: אלמלא תודוס אתה, שאדם חשוב אתה, גוזרני עליך נדוי, שכן נראה הדבר כאילו אתה מאכיל את ישראל קדשים בחוץ (מחוץ לתחום המקדש), שכן כך עושים במקדש בלבד.

על כך משיבים: אין למנות מקרה זה, שכן אמר ר' יהושע בן לוי שהם עשרים וארבעה מקרים במשנתנו, והא [ואילו זו] ברייתא היא בלבד.

ושואלים: ובמתניתין ליכא [ובמשנתנו אין]? והא איכא הא [והרי יש את זו] דתנן [ששנינו במשנה]: תנור של חרס שחתכו חוליות חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא, ר' אליעזר מטהר תנור זה מלקבל עוד טומאה, שלעומתו אין התנור נחשב כבר ככלי שלם אלא כמורכב משברים, וכלי חרס שבור אינו מקבל טומאה. וחכמים מטמאים, שהם סבורים כי מאחר שהתנור ממלא את תפקידו בשלמות גם כך, הריהו נחשב כיחידה אחת וככלי שלם. וזהו הנקרא תנורו של עכנאי.

על כך שואלים: מאי [מה] פירוש "עכנאי"? משום מה קראוהו כך? אמר רב יהודה אמר שמואל: מלמד שהקיפוהו חכמים את ר' אליעזר הלכות וראיות כעכנאי (נחש) זה, וטמאוהו את התנור ומה שבתוכו.

ותניא [ושנינו בברייתא]: אותו היום הביאו את כל הטהרות שטיהר ר' אליעזר בתנור זה ושרפום לפניו, ומאחר שלא קבל על עצמו את הכרעת הרוב, לבסוף ברכוהו (לשון נקיה להחרמה). ואם כן הרי לפנינו עוד מקרה ששנו שסופו נידוי.

ועונים: אפילו הכי [כך], בכל זאת נדוי במתניתין [במשנה] לא תנן [שנינו]. ושואלים: אם כן, מה שאמר ר' יהושע בן לוי שדבר זה מצוי בעשרים וארבעה מקומות היכא משכחת לה [היכן כיצד אתה מוצא דבר זה]? ומשיבים: ר' יהושע בן לוי מדמה מילתא למילתא [דבר לדבר], שכאשר היה לומד במשנה על ביטוי של מחלוקת או דיבור שאינו ראוי של חכם אחד כלפי חכמים אחרים, היה מבין שראוי היה שינדו אותו בשל כך. ואילו ר' אלעזר לא מדמה מילתא למילתא [דבר לדבר] ומצא רק שלושה מקרים מפורשים.

ג שנינו במשנה שנושאי המטה וחלופיהן פטורים מקריאת שמע. בענין זה מביאים את מה שתנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: אין מוציאים את המת לקבורה סמוך לזמן קריאת שמע, אלא אחר כך. ואולם אם התחילו כבר להוציאו— אין מפסיקין בקריאת שמע. על כך מקשים איני [וכי כן הוא]?! והא [והרי] רב יוסף אפקוהו [הוציאוהו] לקבורה סמוך לזמן קריאת שמע! ומתרצים: אדם חשוב שאני [שונה], והקילו לגביו כדי להוסיף כבוד בקבורתו.

ד שנינו במשנה את דין נושאי המיטה לענין חובת קריאת שמע, ושם חילקו בין אלו שלפני המטה ואלו שלאחר המטה. תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: העוסקים בהספד, בזמן שהמת מוטל לפניהם נשמטים אחד אחד מן ההספד וקורין קריאת שמע במקום אחר. ואם אין המת מוטל לפניהם, הם המספידים יושבין וקורין קריאת שמע, והוא האבל יושב ודומם. הם עומדים ומתפללין, והוא עומד ומצדיק עליו, על עצמו, את הדין, ואומר נוסח זה: "ריבון העולמים, הרבה חטאתי לפניך, ולא נפרעת ממני אחד מני אלף, יהי רצון מלפניך ה' אלהינו, שתגדור פרצותינו ופרצות כל עמך בית ישראל ברחמים".

על כך אמר אביי: לא מבעי ליה לאינש למימר הכי [אין אדם צריך לומר כך], שכן אמר ר' שמעון בן לקיש, וכן תנא משמיה [שנו משמו] של ר' יוסי: לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן, כלומר, שלא יתן מקום ואפשרות לאסון או רעה. ומנוסח זה נשמע שלא נפרעו ממנו כדי כל חטאותיו, ובכך הוא פותח מקום שיפרעו ממנו יותר.

ואמר רב יוסף: מאי קראה [מהו המקרא] המסייע לדבר זה — שנאמר: "כמעט כסדם היינו לעמורה דמינו" (ישעיהו א, ט), ומיד לאחר שנפתחה אפשרות השוואה לסדום, מאי אהדר להו [מה השיב להם] הנביא — נאמר כבר "שמעו דבר ה' קציני סדם האזינו תורת אלוהינו עם עמורה" (ישעיהו א, י).

ה שנינו במשנה שאם קברו את המת וחזרו, אם יכולים להתחיל ולסיים את כל קריאת שמע לפני שמגיעים לעשות שורה של מנחמים — יעשו כן. מכאן מדייקים בגמרא: דווקא אם יכולים להתחיל ולגמור את כולה, אין אבל אם יש אפשרות לסיים רק פרק אחד או פסוק אחד — לא יפסיקו. ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] לדבר ממה ששנינו בברייתא: קברו את המת וחזרו, אם יכולים להתחיל ולגמור אפילו פרק אחד או פסוק אחד — יתחילו!

ומשיבים: הכי נמי קאמר [כך גם כן אמר] התנא במשנה, כך יש להסיק מדבריו: אם יכולים להתחיל ולגמור אפילו פרק אחד או אפילו פסוק אחד עד שלא יגיעו לשורה — יתחילו, ואם לאו [לא] — לא יתחילו.