מי דמי [האם דומה]?! התם [שם] בתיק הספר — נעשה התיק בסיס לדבר המותר, שהרי הספר עצמו מותר בטלטול בשבת, ואילו הכא [כאן] בעור הפסח — נעשה העור בסיס לדבר האסור, שהרי בשר קרבן הפסח אסור באכילה עד הערב, ולכן גם בטלטול אסור הוא עד הערב! אלא הכי קאמרי ליה [כך אמרו לו]: אם מצילין את התיק של ספר עם הספר, ואף על פי שיש בתוכו מעות, מדוע אם כן לא נטלטל את העור אגב הבשר?! ומקשים: מי דמי [האם זה דומה]? התם [שם] בספר — נעשה התיק בסיס לדבר האסור ולדבר המותר, ואילו הכא [כאן] בעור — כולו נעשה בסיס רק לדבר האסור. אלא הכי קאמרי ליה [כך אמרו לון: אם מביאין תיק שיש בתוכו מעות מעלמא [מן החוץ] כדי להציל בו ספר תורה, מדוע לא נטלטל את העור אגב הבשר?!

ושואלים: והיא, הלכה זו גופה מנלן [עצמה מניין לנו]? מנין למדנו שמותר להביא בשבת מן החוץ תיק שיש בו מעות להציל בו ספר? והרי לא נאמר דבר זה במשנה! אילימא דמדהיכא דאית ביה לא שדי להו, איתויי נמי מייתינן [אם תאמר שמכיון שבמקום שיש בו בתיק של הספר מעות אין אנו משליכים אותן, אלא מוציאים אותו עמהם, ואם כן כשהתיק בחוץ ויש בו מעות להביא גם כן מביאים אותו] — מי דמי [האם זה דומה]?! התם [שם] בספר שיש בתיקו מעות — אדהכי והכי [בין כה וכה] אם יתמהמה כדי לזרוק את המעות ממנו יש לחשוש כי בינתיים נפלה דליקה ושמא יישרף הספר, ואולם הכא — אדהכא והכי לישדינן [כאן — בין כה וכה, עד שהוא מביא את התיק, שישליכן]. אלא אמר מר בר רב אשי: לעולם כדאמרינן מעיקרא [כפי שאמרנו מתחילה] שהשוו חכמים טלטול תיק הספר להפשטת עור הפסח. ודקא קשיא [וזה שהיה קשה] לך כי הכא [כאן] בתיק הספר — טלטול בלבד הוא, והכא [ואילו כאן] — מלאכה גמורה היא — אפשר לפרש זאת בכגון דלא קבעי ליה [שאינו צריך לו] לעור, וכיון שאינו מתכוין בהפשטה לעור עצמו — פטור על מלאכה זו.

ומקשים: והא [והרי] אביי ורבא דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: מודה ר' שמעון ב"פסיק רישיה [ב"חתוך ראשו] ולא ימות", שאם יש תוצאה למעשהו, אף אם אינו מתכוון לה, אם היא הכרחית — אף ר' שמעון הפוטר במלאכה שאינו מתכוין לה — מחייב. אלא יש לומר: דשקיל ליה בברזי [שמפשיט אותו רצועות רצועות], ואינו נהנה מן העור, ומאחר שכן אין זו נחשבת כמלאכת הפשטה.

א שנינו במשנה: ולהיכן מצילין אותן את תיק הספר — למבוי שאינו מפולש, ובן בתירא מתיר אף במפולש. ושואלים: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] מפולש, היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] שאינו מפולש? אמר רב חסדא: מבוי שיש בו שלש מחיצות ושני לחיין בפתחו — זהו מבוי שאינו מפולש. שלוש מחיצות ולחי אחד — זהו מבוי המפולש. ותרוייהו אליבא [ושניהם, התנא הראשון ובן בתירא שנחלקו במשנתנו על פי שיטת] ר' אליעזר נחלקו. דתנן [שכן שנינו במשנה]: הכשר מבוי, שיהא מותר לטלטל בו בשבת — בית שמאי אומרים: כשיש לחי בצידו וקורה מעליו. ובית הלל אומרים: די באחד מהם, או לחי או קורה. ר' אליעזר אומר: כדי שיהא מותר בטלטול צריך שיהיו לו שני לחיים.

אמר ליה [לו] רבה: מבוי שיש בו שלוש מחיצות ולחי אחד "מפולש" קרית ליה [קורא אתה לו]? שאף אם לא התיר ר' אליעזר טלטול בתוכו, מכל מקום אינו נחשב כמפולש אלא כסתום. ועוד, לרבנן [לשיטת חכמים] אם כן נציל לתוכו אוכלין ומשקין! שהרי התירו חכמים רק במבוי שאינו מפולש, ומבוי זה מותר בטלטול לדעת הכל, ואם כן נתיר להציל לתוכו גם אוכל ומשקה ולא רק ספר תורה. אלא אמר רבה: מבוי שיש בו שתי מחיצות ושני לחיין בשני פתחיו של המבוי — זהו מבוי שאינו מפולש. שתי מחיצות ולחי אחד — זהו מבוי המפולש.

ותרוייהו אליבא [ושניהם על פי שיטת] ר' יהודה הלכו. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: יתר על כן אמר ר' יהודה: מי שיש לו שני בתים בשני צדי רשות הרבים ונמצא שיש לו שתי מחיצות — עושה לחי מיכן (מכאן) ליד בית אחד ולחי מיכן, או קורה מיכן וקורה מיכן, ונושא ונותן באמצע בין שני הבתים, שלדעתו שתי מחיצות הן רשות היחיד מן התורה, ועל ידי הלחיים נעשה המקום כמגודר מכל צד והוא רשות היחיד גמורה לשיטתו. אמרו לו חכמים: אין מערבין רשות הרבים בכך.

אמר ליה [לו] אביי לרבה: לדידך נמי [לשיטתך גם כן], לרבנן [לשיטת חכמים] שבמשנתנו, כיון שהם סבורים כר' יהודה והתירו במבוי שאינו מפולש, מדוע לא נציל לתוכו גם אוכלין ומשקין?