כדאמרי אינשי [כפי שאומרים בני אדם] שאינם מדקדקים כל כך, ואומרים ארבע או חמש או יותר, ואי בעי [ואם רוצה] אפילו טובא נמי [יותר גם כן] מפנין. ומאי [ומה פירוש] "אבל לא את האוצר" — שלא יגמור לפנותו כולו, דילמא אתי לאשוויי [שמא יבוא להשוות, ליישר] את הגומות שבקרקעו. אבל אתחולי מתחיל [מתחיל] מן האוצר. ומני [ומשנה זו של מי היא] — שיטת ר' שמעון היא, דלית ליה [שאין לו, אינו מקבל] דין מוקצה.

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: אין מתחילין לפנות באוצר תחילה, שאם עדיין לא השתמש באוצר זה, אלא מאחר, הרי מה שבתוכו מוקצה ואסור לפנותו. אבל עושה בו שביל כדי שיכנס ויצא. ותוהים: עושה בו שביל?! והא [והרי] אמרת שאין מתחילין! ומשיבים, הכי קאמר [כך אמר]: עושה בו שביל ברגליו בדרך הליכתו בכניסתו לתוכו וביציאתו ממנו, אבל אינו מטלטל בידים.

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: תבואה צבורה, בזמן שהתחיל בה להשתמש ממנה עוד מערב שבת — מותר להסתפק (ליהנות, להשתמש) ממנה בשבת, ואם לאו [לא] — אסור להסתפק ממנה בשבת, אלו דברי ר' שמעון. ואילו ר' אחא מתיר בכל מקרה. ותוהים: כלפי לייא [הפוכים הדברים], והלוא ר' שמעון הוא שמתיר בדיני מוקצה! אלא אימא [אמור, תקן] כך: אלו דברי ר' אחא, ור' שמעון מתיר.

תנא [שנינו]: כמה שיעור תבואה צבורה שאמרו שהיא אוצר — לתך (חצי כור). בעא מיניה [שאל ממנו] רב נחומי בר זכריה מאביי: שיעור תבואה צבורה בכמה? אמר לו: הרי כבר אמרו: שיעור תבואה צבורה — לתך.

א איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: הני [אלה] ארבע וחמש קופות דקאמר [שאמר], האם בארבע וחמש קופות — אין [כן] מותר להוציאן, אבל טפי [יותר] — לא, אלמא למעוטי בהילוכא [מכאן שלמעט בהילוך] עדיף, או דילמא [שמא] למעוטי [למעט] במשוי (משא) עדיף, ולכן, אם יכול לטלטל בכלים קטנים יותר — מותר לו, ובלבד שלא יטלטל יותר משיעור ארבע קופות.

תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו ממה דתני חדא [ששנויה ברייתא אחת]: מפנין אפילו ארבע וחמש קופות של כדי שמן ושל כדי יין. ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: בעשר ובחמש עשרה. מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בזה נחלקו שתי הברייתות], דמר סבר מעוטי בהילוכא [שחכם זה, בברייתא הראשונה סבור כי למעט בהילוך] עדיף, ומוטב להכביד במשא מאשר ללכת כמה פעמים. ומר סבר מעוטי במשוי [וחכם זה, בברייתא השניה, סבור כי למעט במשא] עדיף, ומוטב ללכת פעמים אחדות במקום לשאת משא כבד בפעם אחת.

ודוחים: לא, דכולי עלמא מעוטי בהילוכא [לדעת הכל למעט בהילוך] עדיף, ומי סברת [והאם סבור אתה] כי "בעשר ובחמש עשרה" על קופות (סלים) קאי [הוא עומד, דן]? לא, אכדין קאי [על הכדים הוא עומד, דן], ואין כלל מחלוקת בין הברייתות, ולא קשיא [ואין זה קשה], אלא: הא [זה] שדיבר בחמש קופות — הרי זה באופן דמשתקלי חד חד [שנלקחים הכדים אחד אחד] בכל קופה, והא [וזה] שבעשר — הרי זה באופן דמישתקלי תרי תרי [שנלקחים הכדים שנים שנים] בכל קופה, והא — דמשתקלי תלתא תלתא [וזו — שנלקחים הכדים שלושה שלושה], ובדקורי [וכגון הכדים הקטנים] מהרפניא.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: הני [אותן] ארבע וחמש קופות דקאמר [שאמר] שמותר לפנות, האם מספר זה הוא אף על גב דאית ליה אורחין טובא [אף על פי שיש לו אורחים הרבה], או דילמא [שמא] הכל לפי מספר האורחין, ואם יש אורחים רבים מפנה יותר? ואם תמצי לומר [תרצה לומר] הכל לפי האורחין, האם חד גברא מפני לכולהו [אדם אחד מפנה לכל] האנשים, או דילמא גברא גברא מפני לנפשיה [שמא כל אדם ואדם מפנה לעצמו]?

ואומרים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו ממה שאמר רבה שכך אמר ר' חייא: פעם אחת הלך רבי למקום אחד, וראה שהמקום דחוק לתלמידים, ויצא לשדה, ומצא שדה מלאה עומרים ועימר (פינה מן העומרים) רבי את כל השדה כולה. שמע מינה [למד ממנה] כי הכל לפי האורחין. וכן

רב יוסף אמר בשם ר' הושעיא: פעם אחת הלך ר' חייא למקום אחד וראה שהמקום דחוק לתלמידים, ויצא לשדה ומצא שדה מלאה עומרים ועימר ר' חייא את כל השדה כולה. שמע מינה [למד מכאן] הכל לפי האורחין.

ומוסיפים: ועדיין תבעי [תישאל] לך: האם חד גברא מפני ליה לכולא [האם אדם אחד מפנה את הכל], או דילמא [שמא] כל גברא וגברא מפני לנפשיה [אדם ואדם מפנה לעצמו]?

תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו ממה ששנינו: ועימר רבי. הרי שאדם אחד עימר מעמר עבור אחרים! ודוחים מיד: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], וכי סבור אתה כי רבי נשיא הדור בדנפשיה [בעצמו] עימר?! אלא ודאי הכוונה שצוה ועימר, ולעולם יכול אתה לפרש שכל חד וחד מפני לנפשיה [אחד ואחד מפנה לעצמו].

ב שנינו במשנה שמפנים קופות של תבואה מפני האורחין ולצורך בית המדרש. אמר ר' יוחנן: גדולה הכנסת אורחין כהשכמת בית המדרש. שהרי השוותה אותם המשנה, דקתני [שהרי שנינו] במשנה: "מפני האורחין ומפני בטול בית המדרש". ורב דימי מנהרדעא אמר: גדולה הכנסת אורחים אפילו יותר מהשכמת בית המדרש, דקתני [שהרי שנינו] במשנה קודם "מפני האורחין" והדר [ורק אחר כך] "ומפני בטול בית המדרש". וכיון שמדובר בהכנסת אורחים מביאים את מה שאמר רב יהודה שכך אמר רב: גדולה הכנסת אורחין יותר מהקבלת פני השכינה, דכתיב [שכן נאמר] כאשר ראה אברהם את אורחיו: "ויאמר אדוני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר מעל עבדך" (בראשית יח, ג), ומפרשים שביקש מה' (מהשכינה) שימתין לו כביכול עד שיטפל באורחים כראוי. בענין זה אמר ר' אלעזר: בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם. שהרי מדת בשר ודם אין קטן יכול לומר לגדול "המתן עד שאבא אצלך", ואילו בהקדוש ברוך הוא כתיב [נאמר]: "ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך", שבקש מה' שימתין לו מפני האורחים.

ג אמר רב יהודה בר שילא שכך אמר ר' אסי שכך אמר ר' יוחנן: ששה דברים אדם אוכל פירותיהן (רווחיהם) בעולם הזה והקרן (גוף ועיקר שכרו) קיימת לו לעולם הבא, ואלו הן: הכנסת אורחין, וביקור חולים, ועיון תפלה בכוונה, והשכמת בית המדרש, והמגדל בניו ומחנכם לתלמוד תורה, והדן את חברו לכף זכות.

ומקשים: איני [וכן הוא]?! והא אנן תנן [והרי אנו שנינו במשנה]: אלו דברים שאדם עושה אותם ואוכל פירותיהן בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא, ואלו הן: כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והבאת שלום שבין אדם לחברו, ותלמוד תורה כנגד כולם. ומכאן נסיק: הני [אלה] — אין [כן], ואולם מידי אחרינא [דבר אחר] — לא!