ותמהים: מאי ניהו [מה הוא] מה עניינו של זה שממון ביד בעלים — הלוא הוא שלא עשו מעשה בפועל, אם כן היינו [זהו] טעמו של רבה, ולא טעם אחר! ומתקנים: אימא [אמור] בהמשך דברי רבה, וכן אמר רב נחמן: תדע שהרי ממון ביד בעלים. שרב נחמן אינו חולק על דברי רבה, אלא מנסח אותם באופן אחר.

א ובקשר למה שאמר ר' עקיבא, מביאים: אמר רב יהודה אמר רב: עד זומם משלם לפי חלקו. ומבררים, מאי [מה פירוש] "משלם לפי חלקו"? אילימא דהאי [אם תאמר שעד זה, אחד העדים] משלם פלגא [חצי] מהסכום ששני העדים זממו לחייבו, והאי פלגא [ועד זה השני משלם את החצי השני] — תנינא [הרי כבר שנינו דבר זה] במשנה במפורש להלן: משלשין בממון כלומר, מחלקים את תשלום הממון בין העדים הזוממים, ואין משלשין במלקות, שאם רצו לחייבו מלקות ארבעים — מלקים כל אחד מהם ארבעים מלקות, ואין מחלקים את שיעור המלקות ביניהם!

אלא, צריך לומר שזו הכוונה בביטוי "משלם לפי חלקו": כגון דאיתזום חד מינייהו [שהוזם רק אחד מהם], שאז הוא משלם פלגא דידיה [החצי שלו]. ותוהים: ומי [והאם] הוא בכלל משלם במקרה כזה? והא תניא [והרי שנויה ברייתא]: אין עד זומם משלם ממון עד שיזומו שניהם, ואם הוזם רק אחד — אינו משלם!

אמר רבא: אין מדובר כאן בהזמה ממש, אלא בזמן שאחד העדים אומר "עדות שקר העדתי". ותוהים: כל כמיניה [וכי זה בכוחו]? הלוא כלל הוא: כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, שכיון שהעיד אדם בבית הדין — אין הוא יכול לחזור בו מעדותו הראשונה ולהעיד עדות שונה!

ומשיבים: אלא מדובר בעד האומר "העדנו והוזמנו בבית דין פלוני", וכיון שאומר שכבר הוזם, הרי הוא עתה כמודה שהוא חייב ממון, ולכן הוא משלם את חלקו שלו. ומקשים: הלכה זו כמאן [כשיטת מי היא] — שלא כר' עקיבא, דאי [שאם] כר' עקיבא הא [הרי] אמר: עד זומם אף אינו משלם על פי עדות עצמו!

ואם כן, אין דברי ר' עקיבא יכולים להיות מוסברים כך, אלא, מדובר כאן בעד אומר "העדנו והוזמנו בבית דין פלוני וחוייבנו ממון", שאז אינו עוד מודה בקנס, אלא בחיוב ממון גמור, שנתחייב בבית דין לשלם סכום מסויים, והרי זה כשאר חיובי ממון שיש על אדם, והודאתו מחייבת אותו.

ומסבירים מה החידוש שבכך: סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: כיון דלחבריה לא מצי מחייב ליה [שאת חבירו אינו יכול לחייב] בעדות זו, שהרי אינו נאמן להודות בשם חבירו, נאמר כי איהו נמי לא מיחייב [הוא עצמו גם כן אינו מתחייב בכך], על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שכיון שהודה שהוא חייב ממון — משלם.

ב משנה אמרו העדים הזוממים "מעידין אנו את איש פלוני שגירש את אשתו ולא נתן לה כתובתה" ונמצא שזממו לחייבו שלא כדין בתשלום דמי כתובתה. והשאלה המתעוררת מעתה היא מה ישלמו הזוממים, שכן אי אפשר לחייבם לתת את הכל, שיכולים הם לטעון: והלא בין היום ובין למחר כלומר, יכול לקרות במוקדם או במאוחר, שיגרש את אשתו או שימות, ואז סופו ליתן לה כתובתה, ואם כן, לא זממו לחייב אותו בדבר שאינו חייב בו.

ולכן, שיעור התשלומים נקבע בכך שאומדין (מעריכים) כמה כסף אדם אחר רוצה (מוכן) ליתן בכתובתה של זו על צד הספק, שאם נתאלמנה או נתגרשה יקבל הקונה את הכתובה, ואם מתה — יירשנה בעלה. ועל בסיס זה מחשבים, כמבואר בגמרא.

ג גמרא נאמר במשנה שאומדים כמה אדם מוכן לשלם עבור הסיכוי שבסופו של דבר הוא יזכה בכתובה. ויש לשאול: כיצד בדיוק שמין (מעריכים) דבר זה? אמר רב חסדא: בבעל כלומר, מעריכים כמה אדם מוכן לתת לבעל עבור הסיכוי לקבל את כתובה זו, באם תמות האשה לפניו, שאז בעלה יורשה.

רב נתן בר אושעיא אומר: אומדים את הסכום הזה באשה כמה מוכן אדם לשלם לאשה עבור הסיכוי שהיא תקבל את הכתובה, אם ימות בעלה או יגרשנה.

אמר רב פפא: אומדים באשה, כדברי רב נתן, ואולם בכתובתה בלבד, ואין מביאים בחשבון נכסי מלוג, שהביאה האשה לבית בעלה והבעל אוכל פירותיהם, שהרי גם את פירותיהם של אלה מפסיד הבעל כשהוא מגרשה, אלא אומדים לפי הכתובה בלבד.

ד משנה אמרו העדים הזוממים: "מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב לחבירו אלף זוז שלוה ממנו, על מנת ליתנן (לפרוע) לו מכאן (מעכשיו) ועד שלשים יום", והוא, הלווה שהעידו עליו, אומר שבאמת לוה סכום זה, אבל תנאי התשלום היה על מנת ליתנו מכאן ועד עשר שנים, ולאחר מכן הוזמו העדים.

אף כאן אין מחייבים את הזוממים לשלם הכל, אלא אומדים כמה אדם רוצה ליתן ויהיו בידו אלף זוז בהלוואה, ואומדים את ההבדל בין מה שהוא מוכן לתת עבור שימוש במעות אלה, אם נותנן מכאן ועד שלשים יום, לבין אם היה צריך להיות נותנן מכאן ועד עשר שנים. וההפרש בין הסכומים הללו הוא זה שבאו העדים הזוממים להפסידו, ואותו ישלמו.

ה גמרא אמר רב יהודה אמר שמואל: המלוה את חבירו לעשר שנים — שביעית משמטתו, שהרי בתוך עשר שנים חלה שנת שמיטה, ובאותה שנה נשמטים גם חובות אלה.