דכתיב [שנאמר] "גלעד קרית פעלי און עקבה מדם" (הושע ו, ח). מאי [מה פירוש] הביטוי "עקבה מדם"? אמר ר' אלעזר: שהיו עוקבין (אורבים) על מנת להרוג נפשות.

ושואלים עוד: ומאי שנא מהאי גיסא ומהאי גיסא דמרחקי [ומה שונה מצד זה ומצד זה שהיו ערי המקלט רחוקות], שהרי מגבול הארץ הצפוני או הדרומי עד עיר המקלט הראשונה היה המרחק גדול, רבע מאורך הארץ, ומאי שנא מציעאי דמקרבי [ומה שונות האמצעיות שהן קרובות]? שהרי באמצע הארץ, המרחק ממקום הרצח לעיר המקלט הקרובה הוא לכל היותר חצי ממרחק זה!

אמר אביי: בשכם נמי שכיחי [גם כן מצויים] רוצחים, דכתיב [שנאמר] "וכחכי איש גדודים חבר כהנים, דרך ירצחו שכמה" וגו' (הושע ו, ט). ושואלים: מאי [מה פירוש] "חבר כהנים"? אמר ר' אלעזר: שהיו מתחברין יחד להרוג נפשות, ככהנים הללו שמתחברין שהולכים חבורות חבורות לחלוק ביניהם את התרומות בבית הגרנות.

ושואלים: ותו ליכא [ועוד אין] אלא רק שש הערים הללו? והא כתיב [והרי נאמר]: "את שש ערי המקלט אשר תתנו לנוס שמה הרוצח ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר" (במדבר לה, י), משמע שלכל ערי הלויים יש דין ערי מקלט! אמר אביי: הללו, שש הערים שנקבעו לכך — קולטות את הרוצח בשגגה בין שהגיע לשם לדעת שידע שזו עיר מקלט, בין שלא לדעת (ידע). ואילו הללו, ארבעים ושתים האחרות, לדעת — קולטות, שלא לדעת — אינן קולטות.

ועוד שואלים: וחברון, האם עיר מקלט הוא? והכתיב [והרי נאמר] "ויתנו לכלב את חברון כאשר דבר משה" (שופטים א, כ), משמע שחברון היתה שייכת לכלב שהיה משבט יהודה, ולא היתה עיר של לויים! אמר אביי: פרוודהא [פרבריה, הכפרים שסביבה] ניתנו לכלב, ואולם העיר עצמה היתה עיר של כהנים, דכתיב [שנאמר] במפורש בחלוקת הערים ללויים: "ויתנו להם את קרית ארבע... היא חברון... ואת שדה העיר ואת חצריה נתנו לכלב בן יפנה" (יהושע כא, יא— יב).

ועוד שואלים: והאם קדש עיר מקלט הואי [היתה]? והכתיב [והרי נאמר] "וערי מבצר הצדים צר וחמת רקת וכנרת וגו' וקדש ואדרעי ועין חצור" (יהושע, יט, לה—לז), ותניא [ושנויה ברייתא]: ערים הללו ערי המקלט, אין עושין אותן לא טירין (ישובים) קטנים, ולא כרכים גדולים, אלא עיירות בינוניות. ומן הכתוב נראה שקדש היתה עיר מבצר גדולה! אמר רב יוסף: תרתי [שתי] קדש הואי [היו], וקדש זו הנזכרת ביהושע בין ערי המבצר איננה עיר המקלט קדש. אמר רב אשי: כגון העיר סליקום, ואקרא [והמבצר] של סליקום, שהיו קרובים זה לזה, אבל כל אחד היה ישוב לעצמו. וכן היה מבצר בקדש, והעיר עצמה, שהיתה עיירה בינונית, היא שימשה כעיר מקלט.

א גופא [דנים לגופה] של אותה הברייתא שהזכרנו, ומביאים אותה בשלמות: ערים הללו של מקלט, אין עושין אותן לא טירין קטנים ולא כרכין גדולים, אלא עיירות בינוניות. ואין מושיבין (מקימים) אותן אלא במקום מים, ואם אין שם מים שאין מעיין סמוך לעיר — מביאין להם מים על ידי אמת מים. וכן אין מושיבין אותן אלא במקום שווקים, ואין מושיבין אותן אלא במקום אוכלוסין שיש הרבה אנשים החיים באזור, שבאים לעיר. נתמעטו אוכלוסיהן — מוסיפין עליהן. נתמעטו דיוריהן (תושבים) הדרים בעיר עצמה — מביאין להם דיירים חדשים, שיש בהם כהנים לוים וישראלים.

ואין מוכרין בהן בערי המקלט לא כלי זיין, ולא כלי מצודה (צייד) כדי שלא יזדמן נשק לידיו של גואל הדם שיוכל בו להרוג את הרוצח, אלו דברי ר' נחמיה. וחכמים מתירין. ושוין (ומסכימים) ר' נחמיה וחכמים שאין פורסין בתוכן של ערי המקלט מצודות (רשתות), ואין מפשילין (כורכים, עושים) לתוכן חבלים, וטעמו של דבר כדי שלא תהא רגל גואל הדם מצויה שם, שאם גואל הדם בא לעיר המקלט מסיבות שונות, כדי לרכוש מצודות או חבלים, בכל פעם הוא עלול לפגוש את הרוצח, ושמא יהרגנו.

אמר ר' יצחק: מאי קרא [מהו הכתוב] המלמד את הדברים הללו — שנאמר ברוצח בשגגה: "ונס אל אחת מן הערים האל וחי" (דברים ד, מב), כלומר: עביד ליה מידי דתהוי ליה חיותא [עשה לו דבר כדי שתהיה לו חיות], ולכן צריכים לדאוג שיוכל הנמלט לחיות בעיר הזו.

תנא [שנה החכם]: תלמיד שגלה — מגלין רבו עמו לעיר המקלט, על מנת שילמדנו שם, שנאמר "וחי", וכאמור, הכוונה היא: עביד ליה מידי דתהוי ליה חיותא [עשה לו דבר שתהיה לו בו חיות], וכיון שחייו של התלמיד תלויים בלימודו — צריך רבו להיות עמו. אמר ר' זעירא: מכאן אנו למדים שלא ישנה אדם לתלמיד שאינו הגון, שהרי תלמיד כזה יכול לגרום לרבו שיגלה.

אמר ר' יוחנן: הרב שגלה — מגלין ישיבתו עמו. ושואלים: איני [כן הוא] שצריך הרב לגלות? והא [והרי] אמר ר' יוחנן עצמו: מנין לדברי תורה שהן קולטין, שהם נחשבים כעיר מקלט, ושאסור לפגוע באדם העוסק בתורה? שנאמר ברשימת ערי המקלט "את בצר במדבר" וגו' (דברים ד, מג), וכתיב בתריה [ונאמר אחריו] "וזאת התורה" (דברים ד, מד) לומר שגם התורה היא כעיר מקלט.

ומתרצים: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זה] שתורה נחשבת כעיר מקלט — בעידנא דעסיק [בזמן שהוא עוסק] בה, הא [זה] שאין התורה נחשבת כעיר מקלט — בעידנא דלא עסיק [בזמן שאינו עוסק] בה. מה שאין כן בערי המקלט, שעצם מושבו בעיר היא הגנה לו.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור], מאי [מה פירוש] דברי ר' יוחנן שדברי תורה קולטין — מצילים ממלאך המות, ולא בענין רוצח בשגגה. כי הא [כמו מעשה זה] שרב חסדא הוה יתיב וגריס בבי [היה יושב ולומד בבית] רב, ולא הוה קא יכול שליחא דמלאכא דמותא למיקרב לגביה [ולא היה יכול שליחו של מלאך המוות להתקרב אליו], משום דלא הוה שתיק פומיה מגירסא [שלא היה שותק פיו מללמוד], סליק ויתיב אארזא דבי [עלה השליח הזה וישב על הארז של בית] רב, פקע ארזא ושתיק [נשבר הארז, והשתתק] רב חסדא לרגע מפני הרעש הפתאומי, ויכיל ליה [ויכול היה לו] להמיתו. והיא דוגמה לכך שדברי התורה מצילים ממיתה כאשר עוסק בהם.

ב אמר ר' תנחום בר חנילאי: מפני מה זכה ראובן לימנות בהצלה תחלה, שעיר המקלט הראשונה ברשימת ערי המקלט (דברים ד, מג) היא העיר בצר שבנחלת ראובן — מפני שהוא פתח בהצלה תחלה בהצלתו של יוסף מידי אחיו, שנאמר "וישמע ראובן ויצלהו מידם" (בראשית לז, כא).

דרש ר' שמלאי: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "אז יבדיל משה שלש ערים בעבר הירדן מזרחה שמש" (דברים ד, מא)? אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: הזרח שמש לרוצחים, תן להם תקוה להצלה. והוא שנאמר "מזרחה שמש". איכא דאמרי [יש שאומרים] כך אמר לו הקדוש ברוך הוא: הזרחת שמש לרוצחים על ידי הבדלה זו.

ובענין שנזכר במשנתנו, דרש ר' סימאי: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "אהב כסף לא ישבע כסף ומי אהב בהמון לא תבואה" (קהלת ה, ט)? "אהב כסף לא ישבע כסף" — זה משה רבינו, ומדוע נקרא הוא כך? שכך היתה אהבתו למצוות, שהיה יודע שאין שלש ערים שבעבר הירדן קולטות את הרוצחים בשגגה עד (כל עוד) שלא נבחרו שלש הערים שבארץ כנען, ומה שעשה בבחירת ערי המקלט לא היתה לו חשיבות למעשה, ומכל מקום אמר: מצוה שבאה לידי אקיימנה.

וכך דורשים גם את המשך הפסוק ביחס לתורה: "ומי אהב בהמון לא תבואה" — למי נאה (ראוי) ללמד בהמון (בקהל) — מי שכל תבואה שלו (שדורש "לא" כמו "לו"), שמי שיודע את כל פרי ותנובת התורה, הוא הראוי ללמד אותה ברבים. והיינו [וזהו] שאמר ר' אלעזר: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו" (תהלים קו, ב)? למי נאה (ללמד) [למלל] גבורות ה' — מי שיכול להשמיע כל תהלתו, ומי שהוא יודע רק מקצת — אינו ראוי ללמד ברבים.

ורבנן [וחכמים], ואיתימא [ויש אומרים] בשם רבה בר מרי, שאמר פירוש אחר לפסוק: "מי אהב בהמון לו תבואה" — כל האוהב למלמד בהמון, את חכמי התורה המלמדים לרבים — לו תבואה — יהיו לו פירות, בנים תלמידי חכמים. ומספרים: יהבו ביה רבנן עינייהו [נתנו חכמים עיניהם], כששמעו מאמר זה, ברבא בריה [בנו של] רבה שהיה אוהב תלמידי חכמים מרביצי תורה, וזכה לבנים תלמידי חכמים. ומוסיפים להביא מה שדרשו חכמים בפסוק זה.

(סימן לדברים האמורים בהמשך: אשי ללמוד, רבינא ללמד).

רב אשי אמר: כל האוהב ללמוד בהמון, עם חברים רבים — לו תבואה, הוא יצליח בלימודו. והיינו [וזהו] שאמר ר' יוסי בר' חנינא: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "חרב אל הבדים ונאלו" (ירמיה נ, לו) — חרב ראויה לבוא על צוארי שונאיהם של תלמידי חכמים (לשון נקיה, והכוונה לתלמידי חכמים) שיושבין ועוסקין בתורה בד בבד (כל אחד בנפרד). והוא שנאמר "חרב אל הבדים" — לשון ריבוי של "בד". ולא עוד אלא שמטפשין (נעשים טפשים) כשלומדים באופן זה, ומהיכן למדים דבר זה? כתיב הכא [נאמר כאן] "ונאלו", וכתיב התם [ונאמר שם] "אשר נואלנו" (במדבר יב, יא), במשמעות — אשר נהגנו בטפשות. ולא עוד אלא שחוטאין על ידי כך, שנאמר בהמשך אותו כתוב "ואשר חטאנו". ואיבעית אימא מהכא [ואם תרצה אמור מכאן] ראיה מה פירוש "נואלו" — שנאמר "נואלו שרי צען" (ישעיה יט, יג).

ואילו רבינא אמר בפירושו של פסוק זה: כל האוהב ללמד בהמון — לו תבואה. שמתוך שהוא מלמד את הרבים תורתו משתבחת. והיינו [וזהו] שאמר רבי: הרבה תורה למדתי מרבותי, ומחבירי יותר מהם, ומתלמידי יותר מכולן.

ועוד בשבח לימוד תורה אמר ר' יהושע בן לוי: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "עמדות היו רגלינו בשעריך ירושלם" (תהלים קכב, ב)? מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה ויצליחו בה — שערי ירושלם, שהיו עוסקים בהם בתורה, שמפרש "בשעריך" — בגלל שעריך, מקום המשפט והתורה.

ועוד אמר ר' יהושע בן לוי: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "שיר המעלות לדוד שמחתי באמרים לי בית ה' נלך" (תהלים קכב, א)? אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, שמעתי בני אדם שהיו אומרים: מתי ימות זקן זה (דוד), ויבא שלמה בנו וימלוך ויבנה בית הבחירה ונעלה לרגל. שהרי ידוע היה לכל שבימי דוד לא ייבנה המקדש, אלא רק בנו אחריו. ואף ששמעתי דבר זה שלכאורה יש בו לצערני — שמחתי. אמר לו הקדוש ברוך הוא: "כי טוב יום בחצריך מאלף" (תהלים פד, יא) — טוב לי יום אחד שאתה עוסק בתורה לפני, מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח (כפי שמפורש בספר מלכים א ג, ד).

ג נאמר במשנה ומכוונות להם לערי המקלט דרכים. תניא [שנויה ברייתא]: ר' אליעזר בן יעקב אומר: ל