לוקה אחת, משום שלא הפריש ממנה תרומת מעשר (מעשר מן המעשר הראשון), ולפני הפרשה זו התאנה היא עדיין טבל. אבל אם היה מפריש ממנה גם תרומת מעשר היה רשאי לאכול הכל, שהרי כהן הוא ורשאי לאכול תרומה ותרומת מעשר, ששתיהן ניתנות לכהנים.

וזר שאכלה את התאנה הזו — לוקה שתים, גם משום טבל, וגם משום חלק התרומה שיש בה, שהיא אסורה עליו. ומעירים, שאילו בתחלה אכלה הזר, לפני שהפריש ממנה את התרומה והמעשרות — אינו לוקה אלא אחת, משום טבל. ואילו עתה שיש בה גם חלק תרומה — הרי הוא לוקה גם משום התרומה. עד כאן לשון הברייתא.

וממה ששנינו בה "והיא שנת מעשר שני והיא בירושלים", יש לדייק: טעמא דאיתיה [הטעם, דווקא משום שהוא] עכשיו בירושלים, ושם הוא רשאי לאכול את המעשר השני, הדין כן, הא [הרי] אם היתה תאנה זו בגבולין, והפריש מעשר שני — לוקה שלש על אכילת תאנה זו, גם על שאכל מעשר שני שלא במקומו, דאף על גב [שאף על פי] שהמעשר הזה בכלל מי דלאו [שלא] רואה את פני החומה בירושלים והיה עדיין בגבולין. וקשה על דברי ר' יוחנן, שאמר שאינו לוקה עד שיראה פני חומה תחילה! ומתרצים: כאן מדובר דעיילי [שהכניסו] את התאנה הזו לתוך ירושלים, וחזרו ואפקי [והוציאו אותה], ולכן היה לוקה שלוש.

ומקשים: אי הכי מאי למימרא [אם כך, מה בא לומר]? הרי אם נכנסה התאנה לתוך ירושלים — אין כל חידוש שלוקה משום מעשר שני שהוצא מחוץ לתחומו! ומשיבים: יש בדבר חידוש, הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? כגון דעיילינהו בטיבלייהו [שהכניס אותן, את התאנים, בעודן טבל] לפני שהפריש מהן תרומות ומעשרות, וקסבר [וסבור] ר' יוסי כי מתנות שלא הורמו עדיין — כמי שהורמו דמיין [נחשבות]. והוא החידוש שבדבר, שאף שהמעשר השני לא היה מופרש בפועל, מכל מקום כיון שעתיד להפרישו, הרי חלים על אותו חלק שנועד למעשר כל דיני המעשר, ולכן אם הוציאו חוץ לירושלים ואכלו — לוקה.

ושואלים: וסבר [והאם סבור] ר' יוסי מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמי [נחשבות]? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: ר' שמעון בן יהודה אומר משום (בשם) ר' יוסי: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על פירות שלא נגמרה מלאכתן, כלומר, שלא נגמרה מלאכת האיסוף שלהם, ועדיין לא חלה עליהם חובת הפרשת תרומות ומעשרות, ועברו אז בירושלים — שיפדה מעשר שני שלהן ויאכל בכל מקום, משום שכל עוד לא הגיעו לגדר חיוב מעשר אין קדושת ירושלים חלה עליהם.

ועל מה נחלקו — על פירות שכבר נגמרה מלאכתן, ועברו בירושלים קודם שיפרישו מהם תרומות ומעשרות, שבית שמאי אומרים: כיון שנתחייבו בהפרשת מעשר שני, והיו בירושלים — יחזיר מעשר שני שלהם ויאכל בירושלים, ובית הלל אומרים: יפדה ויאכל בכל מקום. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין [נחשבות], כיצד לשיטת בית הלל ניתן לפדות את המעשר השני? הא [הרי] משנכנסו הפירות לירושלים, כבר קלטוהו מחיצות העיר את המעשר השני, גם אם לא הופרש בפועל, ואם כן שוב לא ניתן לפדותו! ומכאן שר' יוסי (שבוודאי הולך לשיטת בית הלל) סבור שמתנות שלא הורמו אינן נחשבות כאילו הורמו!

אמר רבה: מחיצה לאכול ההלכה שאסור לאכול את המעשר השני מחוץ לירושלים היא דאורייתא [מן התורה], מחיצה לענין לקלוט ההלכה שמעשר שני שנכנס לחומות ירושלים נקלט ואסור לפדותו ולהוציאו למקום אחר — היא דרבנן [מדברי חכמים]. וכי גזור רבנן [וכאשר גזרו חכמים] שלא להוציא מעשר שנכנס לפנים מן המחיצות — הרי זה כי איתיה בעיניה [כאשר המעשר ישנו כבר בעינו] לאחר שהופרש, אבל בטבליה לא גזור רבנן [בעודו טבל לא גזרו חכמים].

רבינא אמר: ר' יוסי עוסק במעשר שני שהופרש כבר ונכנס לירושלים, והחידוש בדבריו הוא שמדובר כאן בתאנה שלא נכנסה ממש לירושלים, אלא כגון דנקיט ליה בקניא [שמחזיק אותה, את התאנה הזו בקנה] מבחוץ, אלא שהוא עצמו כבר בתוך ירושלים. ותפשוט בעיא [ותפתור על ידי כך את בעייתו] של רב פפא, שאם הוא בפנים ומחזיק מעשר בקנה מחוץ לעיר — נחשב כאילו נכנס.

א משנה הקורח קרחה בראשו, וכן המקיף (מגלח) פאת ראשו (החלק הסמוך לאוזן), והמשחית פאת זקנו, והשורט שריטה אחת על המת משום אבילות — הרי זה חייב על כל אחד מהם מלקות. שרט שריטה אחת על חמשה מתים, או חמש שריטות על מת אחד — חייב על כל אחת ואחת.

על הקפת פאת הראש חייב שתים, אחת מכאן בשיער לצד אוזן אחת, ואחת מכאן לצד האוזן השנית. על הזקן יש שתים מכאן שתי פאות מצד אחד של הפנים, ושתים מכאן מצידו האחר, ועוד אחת מלמטה בסנטר. ר' אליעזר אומר: אם ניטלו כל פאות הזקן כולן כאחת — אינו חייב אלא אחת על כולן.

ועוד הלכה בענין זה: ואינו חייב על השחתת זקן עד שיטלנו בתער. ר' אליעזר אומר: אפילו לקטו במלקט (כעין צבת קטנה, שתולש בה שערות) או ברהיטני שחותך, כעין מקצוע — הרי זה חייב.

ב גמרא תנו רבנן [שנו חכמים] על הפסוק האמור בכהנים "לא יקרחו קרחה בראשם" (ויקרא כא, ה): "לא יקרחו", יכול אפילו קרח ארבע וחמש קריחות בבת אחת לא יהא חייב אלא אחת? תלמוד לומר בלשון יחיד "קרחה" — לחייב על כל קרחה וקרחה בפני עצמה. ומה שנאמר "בראשם" מה תלמוד לומר, מה אנו למדים ממנו? לפי שנאמר "לא תתגדדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת" (דברים יד, א), יכול לא יהא חייב אלא על בין העינים בלבד, מנין לרבות כל הראש לאיסור קרחה? תלמוד לומר "בראשם" (ויקרא שם) — לרבות כל הראש.

ואין לי איסור זה אלא בכהנים שריבה בהן הכתוב מצות יתירות, שהרי הכתוב בספר ויקרא מדבר בדיני כהנים, ישראל מנין?

נאמר כאן (בספר דברים, לענין ישראל) "קרחה", ונאמר להלן (בספר ויקרא, בכהנים) "קרחה", מה להלן, בכהנים, חייב על כל קרחה וקרחה, וחייב על קרחה שעושה בראש כולו כבין העינים — אף כאן, בישראל, חייב על כל קרחה וקרחה, וחייב על הראש כבין העינים. ומה להלן, במה שנאמר לכל ישראל, מפורש שהוא על מת — אף כאן על מת.

לפרטי הענין שואלים: הני [אותן] ארבע וחמש קריחות שעושה על מת אחד, שחייב על כל אחת ואחת, היכי דמי [כיצד בדיוק] מדובר? אילימא [אם תאמר] שעושה אותן בזה אחר זה, ובחמש התראות, שבכל פעם שהוא עושה מתרים בו שלא יעשה כן — פשיטא [פשוט] שכן הוא, שהרי הוא כעובר אותה עבירה פעמים אחדות, שנענש על כל עבירה שהתרו בו עליה!