ומשיבים: דין זה למד ר' יוסי ממקום אחר, קסבר [סבור הוא] ר' יוסי ששריטה על מת וגדידה על מת האמורה במקום אחר, "לא תתגודדו" (דברים יד, א), עבירה אחת היא, וכתיב התם [ונאמר שם] בגדידה "לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת", ומשמע — רק על המת, ולפיכך "לנפש" לא בא אלא לחייב על כל נפש ונפש.

א ובענין זה מביאים עוד מה שאמר שמואל: המשרט בשרו על המת בכלי — חייב. מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא: כל שריטה וגדידה אחת היא, ששניהם נאמרו לשורט עצמו על מת, אלא ששריטה היא ביד וגדידה היא בכלי. הרי שלא שייכת לשון "משרט" בכלי! ומשיבים: שמואל הוא שאמר כר' יוסי, הסבור ששריטה וגדידה אחת היא לגמרי, ואין הבדל בין המונחים.

מסופר, תני תנא קמיה [שנה חוזר המשניות לפני] ר' יוחנן ברייתא זו: השורט על מת, בין ששרט ביד, בין בכלי — חייב, ואילו השורט על עבודה זרה, ביד — חייב, בכלי — פטור. תהה על כך ר' יוחנן: והא איפכא כתיב [והרי ההיפך מזה נאמר] בכהני הבעל "ויתגדדו כמשפטם בחרבות וברמחים" (מלכים א יח, כח), הרי שכך הוא מנהגם ("כמשפטם") להתגודד בכלים! ולכן הורה לו ר' יוחנן לחוזר המשניות: אלא אימא [אמור] בברייתא זו להיפך: על עבודה זרה ביד — פטור, בכלי — חייב.

ב שנינו: וחייב על הראש שתים, אחת מכאן ואחת מכאן. ומסופר, כי כאשר היה לומד משנה זו מחוי [מראה היה] רב ששת בין פירקי רישא [הראש], במקום שמתחברים שני חלקי הראש, האחורי והקדמי, בצדעיים. וכן על מה ששנינו במשנה: וחייב על הזקן, שתים מכאן ושתים מכאן ואחת מלמטה. מחוי [מראה היה] רב ששת בין פירקי דיקנא [הזקן] בין חלקי הזקן.

ועוד שנינו במשנה כי ר' אליעזר אומר: אם נטלן בבת אחת חייב אחת. ומסבירים: קסבר [סבור הוא]: חד לאו [לאו אחד] הוא האיסור להשחית את פאת הזקן, ואינו חייב על כל פאה.

ג ועוד שנינו במשנה: ואינו חייב עד שיטלנו בתער. ומביאים מדרש הלכה, תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר "ופאת זקנם לא יגלחו" (ויקרא כא, ה), יכול בכל אופן של גילוח הזקן, ואפילו גלחו במספרים יהא חייב? תלמוד לומר "לא תשחית את פאת זקנך" (ויקרא יט, כז), שאינו חייב על גילוח הזקן אלא באופן שמשחית אותו מעיקרו, ומספריים אינם משחיתים את השיער עד שורשו. וממשיכים: אי [אם] היה נאמר רק "לא תשחית" בלבד, יכול אם לקטו במלקט ורהיטני שהם משחיתים את השיער ועוקרים אותו, יהא גם כן חייב? תלמוד לומר "לא יגלחו", שהחיוב הוא רק כשעושה זאת דרך תגלחת, ואלו אינם דרך תגלחת.

הא כיצד מצרפים את שני המקראות — שחייבים רק על גילוח שיש בו השחתה, הוי אומר זה תער.

ועוד שנינו במשנה: ר' אליעזר אומר: אפילו לקטו במלקט ורהיטני יהא חייב. ושואלים: מה נפשך [רצונך] כלומר, בכל אופן שאתה רוצה לומר, תמוה הוא: אי גמיר [אם למד וקיבל מרבו] גזירה שווה זו, המשווה בין גילוח שנאמר בכהנים (ויקרא כא) ובין השחתה שנאמרה בישראל (ויקרא יט) — ליבעי [שיצריך] דווקא תער כדי לחייבו, כמו חכמים. אי לא גמיר [אם לא למד] גזרה שוה זו — מספרים נמי [גם כן] [לא] יפטור, שהרי הוא בכלל גילוח!

ומשיבים: לעולם יש לומר כי גמיר [למד] גזרה שוה זו, ואולם קסבר [סבור הוא] שהני נמי [גם אלה] מלקט ורהיטני, גילוח עבדי [עושים]. שלא חלק על חכמים בעיקר הסברה, אלא בפרטי ההגדרה.

ד משנה הכותב כתובת קעקע, כתובת של צבע החרוטה בגוף, גם הוא בכלל הלוקים. אם כתב בצבע ולא קעקע (חקק) בבשרו, או קעקע ולא כתב — אינו חייב, עד שיכתוב ויקעקע. ובמה — בידו, ובכחול (אותו שמים בעיניים) ובכל דבר שהוא רושם (עושה סימן). ר' שמעון בן יהודה משום (בשם) ר' שמעון אומר: אינו חייב עד שיכתוב שם את השם, שנאמר "וכתבת קעקע לא תתנו בכם אני ה' "(ויקרא יט, כח).

ה גמרא אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: האם כוונת ר' שמעון היא שאינו חייב עד שיכתוב בבשרו "אני ה' " ממש? אמר ליה [לו]: לא, לא זו הכוונה. אלא כדתני [כמו ששנה] בר קפרא: אינו חייב עד שיכתוב שם עבודה זרה, שנאמר "וכתבת קעקע לא תתנו בכם אני ה' ", לומר: אל תכתבו שם של עבודה זרה בבשרכם, שכן אני ה', ולא אחר.

אמר רב מלכיא אמר רב אדא בר אהבה: אסור לו לאדם שיתן אפר מקלה (שריפה) על גבי מכתו (פצעו) לשם רפואה, מפני שנראית ככתובת קעקע. כיון שהיה רק מספר מצומצם של דברים שנאמרו בשמו של חכם זה, והיה עוד חכם בשם דומה, רב מלכיו, שאמר דברים בשם רב אדא בר אהבה, נותנים סימן להלכות אלה. אמר רב נחמן בריה [בנו] של רב איקא: ההלכות בענין שפוד, שפחות וגומות, אותן אמר רב מלכיו, ואילו ההלכות בענין בלורית, בענין אפר מקלה, ובענין גבינה, אותן אמרן רב מלכיא.

רב פפא אמר: לא כן, אלא מתניתין ומתניתא [מה שנאמר לגבי המשנה והברייתא] הוא מדברי רב מלכיא, שמעתתא [השמועות] שאינן קשורות למשניות, הן של רב מלכיו. וסימניך שתזכור מי אמר כל דבר: מתניתא — מלכתא [המשנה — מלכה היא] והוא לסימן, כי "מלכיא" דומה למלכה. ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] בין רב נחמן ורב פפא לענין זה? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] ביחס לדין שפחות שנאמר במשנה, שלשיטת רב פפא — רב מלכיא הוא שאמר זאת, ולא רב מלכיו. ושבים לעיקר הדברים בענין הנחת אפר מקלה על גב פצע.

מסופר, רב ביבי בר אביי קפיד [היה מקפיד] שלא לשים אפר אפילו אריבדא דכוסילתא [על פצע הקזה] שאף זה נראה ככתובת קעקע, ואילו רב אשי אמר: כל מקום שיש שם מכה (פצע) — מכתו מוכיח עליו שלשם ריפוי הוא עושה, ואינו כתובת קעקע.

ו משנה נזיר שהיה שותה יין כל היום — אין חייב מלקות אלא פעם אחת. אמרו לו עדים בהתראה "אל תשתה", "אל תשתה", והוא שותה — חייב על כל אחת ואחת מן הפעמים שהתרו בו ושתה. וכן אם היה הנזיר מטמא למתים כל היום — אינו חייב אלא אחת, אמרו לו "אל תטמא", "אל תטמא", והוא מטמא — חייב על כל אחת ואחת מן הפעמים שהתרו בו ונטמא. וכן, אם היה מגלח שערו כל היום — אינו חייב אלא אחת, אמרו לו "אל תגלח", "אל תגלח", והוא מגלח — חייב על כל אחת ואחת שהתרו בו וחזר והתגלח.

וכן אדם שהיה לבוש בכלאים (בגד שעטנז) כל היום — אינו חייב אלא אחת, אמרו לו "אל תלבש", "אל תלבש", והוא פושט ולובש — חייב על כל אחת ואחת מן הפעמים. ל