ומשיבים: בחטאת קאמרינן [אומרים אנו], שמדובר במשנה רק על חטאות שיש חיוב כרת על זדונן.

רבינא אמר תירוץ אחר: כי קתני [כאשר שנה] הרי זה מידי דחייל אמידי דבר [דבר שחל על דבר שבן] אכילה הוא, אבל שבועה דחיילא אמידי דלאו בר [שחלה גם על דבר שלא בן] אכילה הוא — לא קתני [שנה].

ומקשים: והרי שנה הקדש, דחייל נמי [שחל גם כן] על עצים ואבנים שאינם בני אכילה!

אלא כך צריך לומר: כי קתני [כאשר שנה] — הרי זה מידי דחייל אמידי דאית בה מששא [דבר שחל על דבר שיש בו ממש], שבועה דחיילא אמידי דלית ביה מששא [שחלה גם על דבר שאין בו ממש], כגון הנשבע "שאישן" ו"שלא אישן", שאין ממש במעשה זה של השינה, כיון שהיא איסור מסוג אחר לא קתני [שנה] אותה כאן.

א משנה בכלל שבועת ביטוי שחייב עליה קרבן עולה ויורד, אם עבר עליה בשוגג, אחד שבועה על דברים של עצמו הנוגעים לו, ואחד הנשבע על דברים של אחרים, ואחד דברים שיש בהן ממש, ואחד הנשבע על דברים שאין בהן ממש.

ומפרשים את הכללים: כיצד הם "דברים של אחרים"? אמר "שבועה שאתן לאיש פלוני" או "שבועה שלא אתן", וכן שבועה לשעבר — "שנתתי לאיש פלוני" או "שלא נתתי לאיש פלוני", שבכל אלה שבועתו מתייחסת לאנשים אחרים.

ו"דברים שאין בהם ממש" — כגון שנשבע "שאישן" וכן שנשבע "שלא אישן", וכיוצא בזה לשעבר: "שישנתי" ו"שלא ישנתי", שהשינה הריהו דבר שאין בו ממש. וכן אם נשבע "שאזרוק צרור לים" ו"שלא אזרוק", "שזרקתי" ו"שלא זרקתי". זו שיטת סתם משנה.

ר' ישמעאל אומר: אינו חייב אלא על העתיד לבא כלומר, אינו חייב אלא כשנשבע על דבר שיהיה לעתיד לבוא ולא על מה שהיה בעבר, שנאמר בשבועת ביטוי: "או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להיטיב" (ויקרא ה, ד), ומשמעות הדברים היא להבא.

אמר לו ר' עקיבא לר' ישמעאל: אם כן, אם אתה לומד מכאן שאין חייבים אלא על שבועה כלשון הכתוב, אין לי אלא דברים שיש בהן הרעה והטבה, דברים אחרים שאין בהן הרעה והטבה, מנין שיש בהם חיוב על השבועה?

אמר לו ר' ישמעאל בתשובה: לומדים אנו דברים אלה מריבוי הכתוב. אמר לו ר' עקיבא: אם ריבה הכתוב לכך, גם דברים שאינם הרעה והטבה, ריבה הכתוב גם לכך, לנשבע על העבר כנשבע על העתיד.

ב גמרא ובענין הנזכר במשנה ששבועה חלה על דבר שאין בו ממש תנו רבנן [שנו חכמים]: יש חומר (צד חומרה) בנדרים יותר מבשבועות, וחומר בשבועות מבנדרים. ומפרטים: חומר בנדרים — שהנדרים חלים על דבר מצוה, שאם אסר עליו בנדר דבר שמקיים בו מצוה — חל הנדר כדבר הרשות, מה שאין כן בשבועות, שאינו יכול להישבע על מצוה לבטלה, ואם נשבע לעשות מצוה — אין שבועתו חלה.

מצד שני חומר בשבועות — שהשבועות חלות גם על דבר שאין בו ממש כדבר שיש בו ממש, מה שאין כן בנדרים שאינם חלים אלא על דבר ממשי.

ג שנינו במשנה: כיצד? אמר "שבועה שאתן לפלוני" ו"שלא אתן". ומבררים: מאי [מה פירוש] "אתן"? אילימא [אם תאמר] שאמר "אתן צדקה לפלוני עני", הלוא מושבע ועומד על כך מהר סיני הוא, שנאמר: "נתון תתן לו" (דברים טו, י), ואין שבועה חלה על שבועה!

אלא הכוונה היא שאמר "אתן מתנה לפלוני עשיר", שאין בה צד של מצוה.

ד שנינו במשנה: "שאישן" ו"שלא אישן", שהשבועה חלה עליו, וחייב קרבן אם עובר על שבועתו. ושואלים: איני [וכי כן הוא]? והאמר [והרי אמר] ר' יוחנן: האומר "שבועה שלא אישן שלשה ימים" — מלקין אותו וישן לאלתר, ואין מחכים עד שיעבור על שבועתו, לפי שיודעים מראש שהשבועה היא שבועת שוא. ואילו מכאן יוצא שרק כשעובר על השבועה הוא מתחייב!

ומשיבים: התם [שם] בדברי ר' יוחנן מדובר שאמר "שלא אישן שלשה ימים", הכא [כאן] במשנה מדובר שלא אמר "שלשה ימים".

ה שנינו במשנה שאם נשבע: "שאזרוק צרור לים" ו"שלא אזרוק", הרי זה בכלל שבועת ביטוי שמביאים עליה קרבן אם עבר עליה בשוגג. ובענין זה איתמר [נאמרה] מחלוקת אמוראים, אם אמר: "שבועה שזרק פלוני צרור לים" או: "שבועה שלא זרק", רב אמר: אם התברר לאחר מכן שהוא שקר — הרי זה חייב, ושמואל אמר: פטור.

ומסבירים את שיטותיהם: רב אמר חייב, מדוע? איתיה [ישנו] בלאו והן, שכיון שהוא יכול להישבע גם על שפלוני זרק וגם על שלא זרק, הרי זה בכלל הדברים שחלה עליהם שבועה. ושמואל אמר פטור, מדוע? ליתיה [אינו שייך] בלהבא, שהרי אינו יכול להישבע שפלוני יזרוק או שלא יזרוק.

ושואלים: לימא בפלוגתא [האם נאמר כי במחלוקת] של ר' ישמעאל ור' עקיבא קא מיפלגי [הם חלוקים], דתנן [ששנינו במשנתנו], ר' ישמעאל אומר: אינו חייב אלא על העתיד לבא, שנאמר: "להרע או להיטיב" (ויקרא ה, ד). אמר לו ר' עקיבא: אם כן, אין לי אלא דברים שיש בהן הרעה והטבה, דברים שאין בהן הרעה והטבה מנין שאסורים?

אמר לו: מריבוי הכתוב. אמר לו: אם ריבה הכתוב לכך לדברים שאין בהם הרעה והטבה, ריבה הכתוב לכך לשבועה על העבר.

ומעתה, האם נאמר כי רב דאמר [שאומר] שחייב על "שבועה שזרק פלוני" סבור כדעת ר' עקיבא שיש חיוב שבועה גם על דברים שהיו בעבר, ואילו שמואל דאמר [שאומר] שפטור סבור כר' ישמעאל, שאינו מחייב אלא על דברים לעתיד לבוא?

ודוחים: אליבא [על פי שיטתו] של ר' ישמעאל כולי עלמא לא פליגי [כולם רב ושמואל אינם חולקים] שאין שבועה "שזרק פלוני" חלה, שהרי השתא [עכשיו] מילתא דאיתא [דבר שישנו] שאפשר להישבע עליו בלהבא לא מחייב עלה [עליו] ר' ישמעאל אם נשבע עליו לשעבר, מילתא דליתא [דבר שאינו] יכול להישבע עליו בלהבא, כגון "שיזרוק פלוני", שהרי אין זה תלוי בו, מיבעיא [צריך לומר] שאינו יכול להישבע עליו על העבר?

כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה אליבא [על פי שיטתו] של ר' עקיבא, כי רב סבור כר' עקיבא שאדם מתחייב על שבועה לשעבר, ואף "שזרק פלוני" בכלל זה. ושמואל אמר [אומר]: עד כאן לא שמענו שמחייב ר' עקיבא התם [שם] על שבועה לשעבר, אלא מלתא דאיתא [דבר שאפשר] להישבע עליו בלהבא מחייב ר' עקיבא אם נשבע עליו לשעבר, אבל מידי דליתיה [דבר שאינו] בלהבא — לא, אינו מחייב עליו. ואם כן אין מחלוקת רב ושמואל זהה למחלוקת ר' עקיבא ור' ישמעאל.

ומציעים עוד: לימא בפלוגתא [האם לומר שבמחלוקת]