א משנה נשבע לבטל את המצוה, ולא ביטל — פטור מקרבן על שבועת ביטוי. וכן הנשבע לקיים מצווה, ולא קיים — פטור. שהיה בדין שיהא חייב, כדברי ר' יהודה בן בתירא.

שכך אמר ר' יהודה בן בתירא: מה אם דבר של הרשות (שאינו מצוה) שאינו מושבע עליו לעשותו מהר סיני — הרי הוא חייב עליו אם עבר על שבועתו, דבר של מצוה שהוא כבר מושבע עליה מהר סיני — אינו דין שיהא חייב עליה?

אמרו לו: לא, אם אמרת בשבועת הרשות — שכן עשה בה לאו כהן, שיכול להישבע על אותו הדבר גם שלא יעשנו, ומשום כך הוא חייב, תאמר בשבועת מצוה — שלא עשה בה לאו כהן, שאם נשבע לבטל מצוה ולא ביטל — הרי בוודאי פטור, שאינו יכול לבטל מצוה שמן התורה.

ב גמרא ובדין זה ששנינו במשנה בנשבע לבטל את המצוה תנו רבנן [שנו חכמים]: יכול הנשבע לבטל את המצוה ולא ביטל יהא חייב על שבועתו? תלמוד לומר: "להרע או להיטיב" (ויקרא ה, ד), מה הטבה שמדובר בה היא בדבר רשות, שנשבע לעשות דבר שאינו אסור בו או מצווה עליו, אף הרעה שנשבע שלא לעשות, הריהי בדבר הרשות, ולכן אוציא מכלל זה מי שנשבע לבטל את המצוה ולא ביטל שהוא פטור, שהרי אינו רשאי לבטל את המצוה.

יכול נשבע לקיים את המצוה ולא קיים שיהא חייב? תלמוד לומר: "להרע או להיטיב" (ויקרא ה, ד), מה הרעה רשות, אף הטבה רשות, ולכן אוציא נשבע לקיים את המצוה ולא קיים שהוא פטור, שהרי אינו רשאי שלא לקיים מצוה.

יכול נשבע להרע לעצמו ולא הרע, יכול יהא פטור? תלמוד לומר: "להרע או להיטיב", מה הטבה רשות, אף הרעה רשות, ולכן אביא בכלל שבועת ביטוי נשבע להרע לעצמו ולא הרע, לפי שהרשות בידו להרע לעצמו.

יכול נשבע להרע לאחרים ולא הרע שיהא חייב? תלמוד לומר: "להרע או להיטיב", מה הטבה רשות, אף הרעה רשות, ולכן אוציא נשבע להרע לאחרים ולא הרע שפטור משום שאין הרשות בידו. מנין לרבות הטבת אחרים? שאם נשבע להיטיב להם חייב על שבועתו, למרות שאם נשבע להרע לאחרים אין ממש בשבועתו? תלמוד לומר לשון ריבוי: "או להיטיב". ואיזו היא הרעת אחרים? כגון שנשבע "אכה את פלוני ואפצע את מוחו".

על דרך ההוכחה בברייתא זו ("מה הטבה רשות" וכו'), שואלים: וממאי [וממה] יודע אתה דקראי [שהמקראות הללו] בדבר הרשות כתיבי [כתובים]? דלמא [שמא] בדבר מצוה כתיבי [כתובים הם]!

ודוחים: לא סלקא דעתך [לא יכול להעלות על דעתך לומר כן], משום דבעינן [שצריכים אנו] שתהא הטבה דומיא [בדומה] להרעה, והרעה דומיא [בדומה] להטבה, דאקיש [שהקיש, השווה] הכתוב הרעה להטבה ("להרע או להיטיב"), ולפי זה היינו צריכים לומר כך: מה הטבה כגון שנשבע לאכול אינה בביטול מצוה, שהרי המבטל מצוה, גם אם הוא מיטיב לגופו באכילה זו הריהו עושה מעשה רע ואין זה בכלל הטבה, אף הרעה שנשבע שלא לאכול אינה בביטול מצוה, אלא כגון שנשבע שלא יאכל חמץ בפסח. ואולם במקרה זה נמצא שהרעה גופה הטבה היא, שאמנם נשבע להרע לגופו, אבל יש בכך הטבה לנפשו, ואין זו איפוא הרעה ממש.

וכיוצא בזה אקיש [הקש, השווה] הטבה להרעה, מה הרעה כגון שנשבע שלא לאכול אינה בקיום מצוה אלא בביטולה, כגון שנשבע שלא לאכול מצה בליל פסח, אף הטבה שנשבע לאכול אינה בקיום מצוה אלא בביטולה, כגון שנשבע לאכול ביום הכיפורים. ואם כן נמצא שאותה הטבה גופה הרעה היא, שמרע לנפשו בעבירה. ולפיכך אי אפשר לפרש את המקרא בשבועה על דבר מצוה.

ומקשים: אי הכי [אם כך], שמשווים הטבה להרעה לכל ענין, בדבר הרשות נמי לא משכחת לה [גם כן אין אתה מוצא אותה]! שאם צריך שתהא ההרעה בדומה להטבה, הרי כשם שהטבה היא בדבר שמועיל לו, כך הרעה צריך לפרשה בדבר המועיל לו, כגון שנשבע שלא לאכול דבר המזיק לו, ואולם נמצא שההרעה בעצם הטבה היא, וכן להיפך.

אלא יש לחזור בנו מדרך הוכחה זו ולהוכיח בדרך אחרת: מדאיצטריך [מכך שהוצרך] המקרא לכתוב "או להיטיב" לרבות הטבת אחרים, שמע מינה [למד מכאן] כי בדבר הרשות כתיבי [כתובים] מקראות אלה, דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך לומר] שבדבר מצוה כתיבי [כתובים], השתא [עכשיו] הרעת אחרים איתרבי [התרבתה] מן הכתוב, שהרי שיכול להישבע לבטל את המצוה ולהרע, הטבת אחרים מיבעיא [צריכה] כתוב מיוחד, שהשבועה חלה?

ועל עצם ההנחה ש"או" נצרך להטבת אחרים, מקשים: והרי האי "או" ["או" זה] מיבעי ליה [נצרך לו] לחלק, שאם היה כתוב "להרע ולהיטיב" היית סבור שאינו חייב עד שישבע על שני הדברים! ודוחים: לחלק לא צריך קרא [מקרא], כי גם ללא המלה "או" הייתי מפרש שחייב על כל אחד מהם לחוד.

ומקשים: הניחא [זה נוח] לשיטת ר' יונתן בפירוש המקראות, אלא לדעת ר' יאשיה מאי איכא למימר [מה יש לומר]?

דתניא [ששנויה ברייתא] שבה מתבררות שיטות אלו של ר' יונתן ור' יאשיה, נאמר: "כי איש אשר יקלל את אביו ואת אמו מות יומת" (ויקרא כ, ט), אין לי לחייב אלא המקלל את אביו ואמו יחד; אבל אם קילל אביו ולא אמו, אמו ולא אביו, מנין שגם כן חייב? תלמוד לומר בהמשך הפסוק: "אביו ואמו קלל דמיו בו" (ויקרא כ, ט), ומסמיכות לשון קללה הן לאביו והן לאמו אנו למדים שחייב הן משום שאביו קלל, והן משום שאמו קלל, אלו דברי ר' יאשיה.

ר' יונתן אומר: בכל מקום שמנויים שני דברים כגון זה בכתוב אחד, משמע שניהם כאחד, ומשמע גם כל אחד מהם בפני עצמו,