קולר (שלשלת של צוואר הנידונים, כלומר העבירה) תלוי בצואר עדים שהם שיקרו? תלמוד לומר: "מדבר שקר תרחק". (שמות כג, ז).

א (סימן לדברים הנלמדים להלן מן הפסוק "מדבר שקר תרחק": תלת"א [שלושה] בענין תלמי"ד, ותל"ת [ושלושה] בענין בעל"י חו"ב, ועוד שלושה לדיין: סמרטו"ט שומ"ע ומטעי"ם).

מנין לתלמיד שיושב לפני רבו ורואה זכות לעני וחוב לעשיר, מנין שלא ישתוק? תלמוד לומר: "מדבר שקר תרחק".

ועוד, מנין לתלמיד שרואה את רבו שטועה בדין, שלא יאמר: אמתין לו לרבי עד שיגמרנו את הדין, ואז אסתרנו ואבננו משלי כראוי, כדי שיקרא הדין על שמי? תלמוד לומר: "מדבר שקר תרחק".

ועוד, מנין לתלמיד שאמר לו רבו: יודע אתה בי (מכיר אתה אותי) שאם נותנין לי אפילו מאה מנה איני מבדה (משקר), אולם חוב של מנה (מאה דינרים) יש לי אצל פלוני שנתתים לו בהלוואה ואין לי עליו אלא עד אחד שיעיד על כך, ונדרשת עדות שני עדים כדי להוציא את החוב מידו, מנין שלא יצטרף התלמיד להעיד עמו עם אותו עד? תלמוד לומר: "מדבר שקר תרחק".

ושואלים: האי [דבר זה] מהאיסור "מדבר שקר תרחק" נפקא [הוא יוצא]? שיש בזה רק משום התרחקות מן השקר? הא [הרי כאן] ודאי שקורי קא משקר [משקר הוא], ורחמנא אמר [והתורה אומרת] במפורש: "לא תענה ברעך עד שקר" (שמות כ, ג), ויש בזה איסור חמור מן התורה! אלא כגון דאמר ליה [שאומר לו] רבו: ודאי חד סהדא אית [עד אחד יש] לי, ותא [ובוא] אתה קום התם [עמוד שם] ליד העד ולא תימא ולא מידי [תאמר דבר], דהא לא מפקת מפומך שקרא [שהרי אינך מוציא מפיך שקר], ואילו הצד השני יחשוב שיש שני עדים בדבר ויודה — אפילו הכי [כך] אסור, משום שנאמר: "מדבר שקר תרחק". ועוד דברים הנוגעים בענין זה לבעל חוב.

מנין לנושה בחבירו מנה ואין לו עדים, שלא יאמר: אטעננו מתחילה במאתים דינרים כדי שיודה לי במנה ויתחייב לי שבועה של מודה במקצת, ואגב אותה שבועה אגלגל עליו שבועה על חוב אחר שהוא חייב לי ממקום אחר? תלמוד לומר: "מדבר שקר תרחק".

ועוד, מנין לנושה בחבירו מנה וטענו מאתים, שלא יאמר החייב: אכפרנו בבית דין ואומר שאינני חייב בכלל, ואודה לו חוץ לבית דין, כדי שלא אתחייב לו שבועה ולא יגלגל עלי שבועה ממקום אחר? תלמוד לומר: "מדבר שקר תרחק".

ועוד, מנין לשלשה שנושין (תובעים) יחד מנה באחד, שלא יהא אחד מהם נעשה בעל דין כתובע, ושנים יהיו עדים, כדי שלבסוף יוציאו אותו מנה מן החייב ויחלוקו? תלמוד לומר: "מדבר שקר תרחק". ומביאים דברים נוספים הנלמדים מפסוק זה לדיין.

מנין לשנים שבאו לדין, אחד לבוש סמרטוטין ואחד לבוש איצטלית (כסות, מעיל) בת (ששווה) מאה מנה, שאומרין לו לעשיר: לבוש כמותו או הלבישהו כמותך? תלמוד לומר: "מדבר שקר תרחק". ומסופר, כי הוו אתו לקמיה [כאשר היו באים לדין אנשים שונים לפני] רבא בר רב הונא, אמר להו [היה אומר להם]: שלופו פוזמוקייכו וחותו לדינא [הורידו את הנעלים היפות שלכם ובואו לדין], שלא תיראו מכובדים יותר.

ועוד, מנין לדיין שלא ישמע דברי בעל דין קודם שיבא בעל דין חבירו? תלמוד לומר: "מדבר שקר תרחק".

ועוד, מנין לבעל דין שלא יטעים (יסביר ויתן הוכחה) את דבריו לדיין קודם שיבא בעל דין חבירו? תלמוד לומר: "מדבר שקר תרחק". רב כהנא מתני [היה שונה] ולומד זאת ממה שנאמר "לא תשיא שמע שוא" (שמות כג, א), והוא מפרש אותו כאילו היה נאמר "לא תשיא" כלומר, אל תגרום לאדם לקבל דבר שקר.

נאמר "ואשר לא טוב עשה בתוך עמיו" (יחזקאל יח, יח) — רב אמר: זה הבא בהרשאה, שנעשה שליח לחבירו בבית הדין לטעון עבורו. ושמואל אמר: זה הלוקח שדה שיש עליה עסיקין (עוררין), שהוא נכנס לסכסוכים אף על פי שהוא לא גרם אותם.

ב שנינו ששבועת העדות אינה נוהגת אלא בראוין להעיד. ושואלים: לאפוקי מאי [להוציא את מה] בנוסף לכל האמורים לעיל? שהרי כבר מנה את הפסולים לעדות מכל הסוגים! אמר רב פפא: לאפוקי [להוציא] מלך, שאף שאינו לא קרוב ולא פסול, מכל מקום אינו מעיד בבית דין. ורב אחא בר יעקב אמר: לאפוקי [להוציא] משחק בקוביא, שהוא פסול לעדות מדברי סופרים.

ומעירים: מאן דאמר [מי שאומר] כי אינה נוהגת במשחק בקוביא, כל שכן במלך, שמן התורה איננו מעיד. ומאן דאמר [ומי שאומר] שאינה נוהגת במלך, אבל משחק בקוביא אפשר לומר שנוהגת בו, לפי שמדאורייתא מחזא חזי [מן התורה ראוי הוא], ורבנן הוא [וחכמים הם] שפסלוהו, ולכן שבועת העדות שמן התורה חלה עליו.

ג שנינו במשנתנו ששבועת העדות נוהגת בפני בית דין ושלא בפני בית דין אם נשבע העד מעצמו. ומפי אחרים — דווקא בבית דין, דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים שבכל מקרה חייבים רק כאשר כופרים בפני בית דין. ושואלים: במאי קמיפלגי [במה הם חלוקים]? מהו יסוד המחלוקת?

אמרוה רבנן קמיה [חכמים לפני] רב פפא שנחלקו בשאלה של דרכי הלימוד בגזירה שווה: האם הולכים בשאלה בדרך של דון מינה ומינה [למד ממנה וממנה] כלומר, כשלומדים דבר מדבר האם חוזרים ולמדים דברים נוספים מאותו מקור באמצעות גזירה שווה זו, או האם הולכים בדרך של דון מינה ואוקי באתרה [למד ממנה והעמידה במקומה] שלומדים בגזירה שווה רק דבר אחד, ובשאר הפרטים ממשיכים לדון בדבר לפי עניינו, בזה קא מיפלגי [הם חלוקים],

ר' מאיר סבר: דון מינה ומינה [למד ממנה וממנה], שהוא לומד בגזירה שווה דין שבועת עדות מדין שבועת פקדון, מה בשבועת פקדון מושבע מפי עצמו — חייב, אף שבועת עדות מושבע מפי עצמו — חייב, ומינה [וממנה] הוא ממשיך ללמוד עוד, מה שבועת פקדון חייב עליה בין כשנשבע על כך בבית דין ובין שלא בבית דין, אף שבועת עדות חייב בין בבית דין ובין שלא בבית דין. ואילו

רבנן סברי [חכמים סבורים]: דון מינה ואוקי באתרה [למד ממנה והעמידנה במקומה], שאכן הם למדים: מה פקדון מושבע מפי עצמו — חייב, אף עדות מושבע מפי עצמו — חייב, ואולם אוקי באתרה [העמידנה במקומה], ולמד משבועת העדות עצמה על שבועת העדות, מה מושבע מפי אחרים, אם כפר בבית דין — אין [כן] חייב, שלא בבית דין — לא, כמבואר להלן, אף מושבע מפי עצמו בהשבעה זו, בבית דין — אין [כן], שלא בבית דין — לא.