תדע שמשנתנו עוסקת בשאר ההלכות בשווה, דקא תני סיפא [שהוא שונה בסופה] בהמשכה של המשנה: הטוען "דינר זהב לי בידך", והנתבע אומר: "אין לך בידי אלא דינר כסף וטריסית ופונדיון ופרוטה" — חייב, שהכל מין מטבע [אחת] הן; אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] שמדובר בטוען בשוה דינר זהב — משום הכי [כך] חייב, שהרי מודה במקצת הסכום שנתבע, אלא אי אמרת [אם אתה אומר] שמדובר בטוען דינר זהב דוקא — אמאי [מדוע] חייב? הרי טענו זהב והודה לו בכסף או נחושת!

אמר ר' אלעזר: כאן מדובר בשטענו בדינר מטבעות, כלומר טענו שהוא חייב לו מטבעות בשווי דינר זהב, ובכלל זה כל מטבע שהוא. ונמצא שההודאה ממין הטענה היא. ואף שאין בזה לעצמו חידוש, קא משמע לן [משמיע לנו] בדין זה שפרוטה בכלל מטבע איתא [ישנה], והמודה בה נחשב כמודה במקצת כשתובע ממנו מטבעות. ומעירים: דיקא נמי [מדויק גם כן] הדבר מלשון המשנה, דקתני [ששנה בה] את ההסבר לדין זה: שהכל מין מטבע אחת.

ושואלים: ורב שסבור כי מדובר בתביעה של שווה כסף, כיצד מסביר הוא נימוק זה? ומה משנה אם מין אחד הם או לא? ומשיבים: לדעתו הנימוק הוא שונה, שהכל דין מטבע אחת כלומר, הואיל והמשנה מדברת בשווה כסף, ולא בדווקא, אם כן כל המטבעות דין מטבע אחת יש להן (ר"י מיגאש).

ואגב כך שואלים: ור' אלעזר, לימא [האם לומר], מדסיפא [מכך שאת סופה] של המשנה כשמואל הוא מתרץ, רישא נמי [תחילתה גם כן] כשמואל סבירא ליה [סבור הוא] שיש לפרשה בדווקא, שהוא סבור כמותו לענין כפירת טענה?

ודוחים: לא, סיפא [סופה] דוקא מפרש בשיטה זו, משום שכך נראית לו משמעות המשנה, דקתני [ששנה]: שהכל מין מטבע אחת, ואולם רישא [תחילתה] אין אנו יודעים אם הוא מפרש כרב או כשמואל.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] עוד ראיה לענין השאלה האם מדובר במשנתנו בתביעה בדווקא או בשווה כסף, ממה ששנינו בברייתא, שהטוען: "דינר זהב זהוב לי בידך", והשיב לו הנתבע: "אין לך בידי אלא דינר כסף" — חייב, משום שתבע ממנו מטבע, וזה כפר לו במטבע. ועל כל פנים לענייננו נדייק: טעמא [הטעם] דווקא שאמר ליה [לו] "זהב זהוב" משמעו מטבע זהב, הא סתמא [אבל בסתם] אם היה אומר רק "דינר זהב" — שוה קאמר ליה [אומר לו], וכדברי רב!

אמר רב אשי, אפשר לתרץ לדברי שמואל כי הכי קאמר [כך הוא אומר]: כל האומר "דינר זהב", כאומר "דינר זהב זהוב" דמי [נחשב], וכוונתו דווקא למטבע של דינר.

תני [שנה] ר' חייא בברייתא שיש בה לסיועיה [לסייע] לרב: הטוען לחבירו: "סלע לי בידך", והשיב לו: "אין לך בידי אלא סלע חסר שתי כסף" — חייב, ואם אמר שיש לו בידו רק סלע חסר מעה — פטור. משמע שכיון שלא היתה הכפירה בשתי כסף — אינו חייב שבועה, וכרב.

א אמר רב נחמן בר יצחק אמר שמואל: לא שנו שצריכה הטענה להיות בשווי שתי כסף כדי לחייב שבועה, אלא בטענת מלוה והודאת לוה במקצת, אבל במקרה אחר שחייב אדם שבועה לחבירו, בטענת מלוה והעדאת עד אחד כדברי המלוה, שחייב הלווה להישבע כדי להכחיש את העד, אפילו לא טענו המלוה אלא בפרוטה — חייב.

מאי טעמא [מה טעם הדבר]? דכתיב [שנאמר] במקור לחיוב שבועה זו: "לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת" (דברים יט, ט), ונדייק מכאן: לכל עון ולכל חטאת הוא שאינו קם, שאין מחייבים אדם בעונש על סמך עדות עד אחד, אבל קם הוא עד אחד ומועיל לחיוב שבועה. ותניא [ושנויה ברייתא]: כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון בעדותם, עד אחד מחייבו שבועה. וכיון ששני עדים מחייבים אדם בכל תביעת ממון מפרוטה ומעלה, אף עד מחייבו שבועה בכגון זה.

ב ואמר רב נחמן אמר שמואל: טענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן — חייב.

אמר לו ר' יצחק: יישר יפה אמרת, וכן אמר ר' יוחנן. ושואלים: כיון שדייק ר' יצחק לומר שכך אומר ר' יוחנן, האם נלמד מכלל זה דפליג עליה [שחולק עליו] ריש לקיש בענין זה? ומשיבים: באותו ענין לא היתה דרך לברר את דעת ריש לקיש. ומפרטים, איכא דאמרי [יש שאומרים]: מישהא הוה שהי ליה [שוהה היה לו] וממתין לסיום דברי ר' יוחנן ושתיק ליה [ושותק לו], ולא ידע ר' יצחק האם לאחר מכן חלק עליו. איכא דאמרי [יש שאומרים]: מישתא הוה שתי ליה [שותה היה ריש לקיש באותה שעה] ושתיק ליה [ושותק לו], ולא הגיב.

ומציעים: לימא מסייע ליה [האם נאמר שנסייע לו] מלשון משנתנו: טענו חטין והודה לו בשעורין — פטור, ורבן גמליאל מחייב. ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] שטענו חטין והודה לו בשעורין הדין כן, הא [אבל] אם היה טוענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן — חייב!

ודוחים: אפשר לומר לא, הוא הדין שאפילו טוענו חטין ושעורין נמי [גם כן] פטור, והאי דקמיפלגי [וזה שהם חלוקים] בטוענו חטין דווקא, הרי זה מנוסח בצורה זו כדי להודיעך כחו של רבן גמליאל, כמה היה מחייב שבועה, אפילו במודה שלא ממין הטענה כלל.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו במשנתנו: טענו כלים וקרקעות, הודה בכלים וכפר בקרקעות, בקרקעות וכפר בכלים — פטור,