נאמר בדין שומר חינם: "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור" (שמות כב, ו), "כי יתן איש אל רעהו" — הרי זה כלל, "כסף או כלים" — הרי זה פרט, "לשמר" — חזר וכלל, ואם כן, יש כאן כלל ופרט וכלל, ובענין זה אי (אין) אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש — דבר המטלטל וגופו ממון, אף כל דבר המטלטל וגופו ממון,

יצאו קרקעות — שאין מטלטלין, יצאו עבדים — שהוקשו (הושוו) לקרקעות, יצאו שטרות — שאף על פי שמטלטלין אין גופן ממון אלא רק ראיה לממון. ולענין הקדש הרי "רעהו" כתיב [נאמר] ואין ההקדש נקרא "רעהו".

ועוד שנינו כי נושא שכר אינו משלם. ומבררים: מנלן [מנין לנו]? דתנו רבנן [ששנו חכמים]: נאמר על שומר שכר: "כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וכל בהמה לשמור" (שמות כב, ט), "כי יתן איש אל רעהו" — הרי זה כלל, "חמור או שור או שה" — הרי זה פרט, "וכל בהמה לשמר" — חזר וכלל, כלל ופרט וכלל כו', ולכן יצאו מכאן כל הדברים שאינם דומים לפרט. וכאמור לעיל בענין שומר חינם עד: הקדש הרי "רעהו" כתיב [נאמר] ואין הקדש בכלל זה.

א שנינו במשנה: ר' מאיר אומר: יש דברים שהן כקרקע ואינן כקרקע ואין חכמים מודים לו. כיצד? "עשר גפנים טעונות מסרתי לך" והלה אומר "אינן אלא חמש", ר' מאיר מחייב שבועה, וחכמים אומרים: כל המחובר לקרקע הריהו כקרקע. ושואלים: מכלל הדברים אתה למד שר' מאיר סבר [סבור]: כל המחובר לקרקע אינו כקרקע? אם כן, אדמיפלגי [עד שהם חלוקים] בגפנים טעונות, מדוע להוסיף פרט זה? ליפלגי [שיחלקו] בסרוקות בגפנים ריקות שאין בהן ענבים כלל, ועדיין מחוברות לקרקע, שר' מאיר סבור שאינן כקרקע!

(אלא) אמר ר' יוסי בר' חנינא: לדעת כולם המחובר לקרקע הריהו כקרקע, אלא הכא [כאן] בענבים שכבר בשלו ועומדות להבצר קמיפלגי [חלוקים הם], שר' מאיר סבר: כבצורות דמיין [נחשבות הן], שכיון שעומדות כבר להיבצר הרי זה כאילו נעשה הדבר, ואין דינן כקרקע, ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: לא כבצורות דמיין [נחשבות הן].

ב שנינו במשנה שאין נשבעין אלא על דבר שבמדה ושבמשקל. כיצד? "בית מלא מסרתי לך...", והלה אומר: "איני יודע, אלא מה שהנחת אתה נוטל" — פטור. אמר אביי: לא שנו אלא שאמר ליה [לו] "בית מלא" סתם, ועל דבר כזה שאינו מסויים אין נשבעים, אבל אם אמר ליה [לו]: "בית זה מלא" — ידיעא טענתיה [ידועה טענתו] שברור מה הוא תובע, ולכן זו טענה מסויימת, ונשבע עליה הנתבע כשמודה בחלקה.

אמר ליה [לו] רבא: אי הכי [אם כך] אתה אומר, אדתני סיפא [עד שהוא שונה בסוף המשנה] ומחלק: זה אומר "עד הזיז" וזה אומר "עד החלון" — חייב, ליפלוג וליתני בדידה [שיחלק וישנה בתוך הלכה זו עצמה]: במה דברים אמורים — שטוענו ב"בית מלא", אבל "בית זה מלא" — חייב!

אלא אמר רבא: לעולם אינו חייב עד שיטעננו בדבר שבמדה שבמשקל ושבמנין, שיש לו מידה מסויימת, ויודה לו הנתבע גם כן במקצת בדבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רבא: הטוען לחבירו "כור תבואה לי בידך", והלה אומר: "אין לך בידי כלום" — פטור משבועה, שהרי כפר בכל. טען לו: "מנורה גדולה יש לי בידך", ואמר לו: "אין לך בידי אלא מנורה קטנה" — פטור, משום שלא הודה לו במקצת הטענה אלא בדבר אחר. וכן אם טען: "אזורה (חגורה) גדולה יש לי בידך", ואמר לו: "אין לך בידי אלא אזורה קטנה" — פטור, שהודה לו בדבר אחר.

אבל אם אמר לו: "כור תבואה יש לי בידך", והלה אומר: "אין לך בידי אלא לתך (חצי כור)"— חייב. וכן טען כנגדו: "מנורה בת משקל עשר ליטרין יש לי בידך", ואמר לו: "אין לך בידי אלא מנורה בת חמש ליטרין" — חייב.

כללו של דבר: לעולם אינו חייב עד שיטעננו בדבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין, ויודה לו בדבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין.

ויש לשאול: "כללו של דבר" לאתויי מאי [להביא את מה] שלא אמרנו במפורש? לאו לאתויי [האם לא להביא] את המקרה של "בית זה מלא"? שכיון שאיננו דבר שבמידה — איננו נחשב לטענה של ממש, וכדברי רבא.

ולגופן של ההלכות שבברייתא שואלים: ומאי שנא [ובמה שונה] שטוען לו במנורה גדולה והוא מודה במנורה קטנה שפטור, משום שמה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו? אי הכי [אם כך], אם המנורה היא בת משקל עשר ליטרין או בת חמש, נמי [גם כן] מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו, שהרי מודה לו במנורה קטנה!

אמר ר' שמואל בר רב יצחק: הכא [כאן] במנורה של חליות עסקינן [עוסקים אנו], מנורה מתפרקת שעשויה מחוליות חוליות, שניתן להגדילה ולהקטינה, דקא מודה ליה מינה [שהוא מודה לו ממנה עצמה], שהוא מודה בחלק מן החוליות שהלה תובעו.

ומקשים: אי הכי [אם כך] אתה מפרש, אזורה נמי ניתני [גם כן ישנה] מקרה שחייב, ולוקמי בדלייפי [ושיעמיד אותה במחוברות], שהוא תובע אותו בגדולה שמחוברת מכמה חתיכות, והנתבע מודה לו בקטנה שיש בה מספר חתיכות קטן יותר! אלא בהכרח דלייפי [אזורה שמחוברת] לא קתני [שנה במשנה], הכא נמי [כאן גם כן] לענין מנורה בשל חליות לא קתני [שנה]!

אלא יש לדחות פירוש זה ולומר כמו שאמר ר' אבא בר ממל: שאני [שונה] מנורה שהודאה במנורה הקלה יותר, הודאה מקצת הטענה היא, הואיל ויכול לגוררה (לגרד אותה) את המנורה בת עשר הליטרין ולהעמידה על חמש ליטרין, ואם כן נמצא שיכול להיות שהוא מודה לו על אותה מנורה עצמה, מה שאין כן באזורה.

ג משנה המלוה את חבירו על המשכון ואבד המשכון, אמר לו המלוה: "סלע (ארבעה דינרים) הלויתיך עליו על משכון זה, ושקל (שני דינרים) היה המשכון שוה", ואתה חייב לי עדיין שקל, והלה בעל המשכון אומר: "לא כי, אלא סלע הלויתני עליו, וסלע היה המשכון שוה" ושוב איני חייב לך דבר — במקרה זה פטור משבועה, שכפר בכל הטענה.

אבל אם אמר לו: "סלע הלויתיך עליו, ושקל היה שוה" ואתה חייב לי שני דינרים, והלה אומר: "לא כי, אלא סלע הלויתני עליו, ושלשה דינרים היה שוה" ואיני חייב לך אלא דינר — הרי זה חייב, משום שהוא מודה במקצת.

טען הלווה: "סלע הלויתני עליו על המשכון, ושתים שני סלעים היה שוה" ואתה חייב לי מחצית משוויו, והלה (המלוה) אומר: "לא כי, אלא סלע הלויתיך עליו, וסלע היה שוה" ואיני חייב לך כלום — הרי זה פטור, שכפר בכל. אבל אם טען לו: "סלע הלויתני עליו, ושתים היה שוה", והלה אומר: "לא כי, אלא סלע הלויתיך עליו, וחמשה דינרים היה שוה", ואיני חייב לך אלא דינר — חייב, שהרי הודה במקצת.

ומי נשבע? מי שהפקדון אצלו, המלוה, שהוא נשבע מה היה ערכו, שמא ישבע זה הלווה על ערכו של הפקדון, ויוציא הלה המלוה את הפקדון שהיה שמור בידו, ויתברר שהאחר שיקר בשבועתו.