ולא מבעיא למאן דאמר [נצרכה לדעת מי שאומר] צבור מייתי [מביא] קרבן, דמפרסמא מלתא [שמתפרסם הדבר] בציבור שחזרו בהם, אלא אפילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] בית דין מביאין, שלא מפרסמא מלתא [מתפרסם הדבר] שחזרו בהם, מכל מקום יש לומר אי הוה שאיל, הוו אמרין ליה [אם היה שואל, היו אומרים לו] שחזרו בהם בית דין, ויש מקום לומר שעשה על דעת עצמו ולא תלה בבית הדין, לכן מביא אשם תלוי.

אמר ר' יוסי בר אבין, ואיתימא [ויש אומרים] שהיה זה ר' יוסי בר זבידא: משל לשיטת סומכוס למה הדבר דומה? לאדם שהביא קרבן כפרתו בין השמשות, שהוא זמן מסופק, ספק יום ספק לילה, והרי זה ספק מבעוד יום נתכפר לו, ספק משחשכה נתכפר לו ואין כפרתו כפרה, דינו שאין מביא אשם תלוי.

אף שבמקום שיש ספק אם חייב חטאת — מביא אשם תלוי, מכל מקום בבין השמשות שהוא ספק שאי אפשר לבררו אין זה ספק רגיל ולא מביא אשם תלוי, ולא מבעיא למאן דאמר [נצרכה לדעת מי שאומר] בית דין מביאין, שלא אפרסמא מלתא [התפרסם הדבר], אלא אפילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] צבור מביאין, דמפרסמא מלתא, והוו אמרינן ליה [שמתפרסם הדבר, והיו אומרים לו] שבית הדין חזרו בהם, דהכא [שכאן] הרי זה דומה לספק מבעוד יום ספק משחשכה, אי שאיל [אם היה שואל] לא אשכח אינש דמשייליה [היה מוצא אדם לשאול אותו].

א שנינו במשנה, אמר לו בן עזאי: מאי שנא מן היושב בביתו? וענה לו ר' עקיבא שההולך למדינת הים אין לו אפשרות לשמוע. ושואלים: שפיר קאמר ליה [יפה אמר לו] ר' עקיבא לבן עזאי להסביר את ההבדל, וכיצד לא עמד חכם גדול כבן עזאי על כך?

אמר רבא: כאן מדובר לא במי שכבר הלך למדינת הים, אלא במי שהחזיק בדרך, שעדיין לא יצא למדינת הים, אלא שהוא טרוד בהכנות ליציאה, ובענין זה איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל], לבן עזאי חייב — דהא בביתיה איתיה [שהרי בביתו הוא נמצא] ואין הבדל בין זה לבין היושב בביתו, לר' עקיבא פטור — דהא [שהרי] החזיק בדרך והרי הוא כמי שיצא לדרך.

ב שנינו במשנה שאם הורו לו בית דין לעקור את כל הגוף, אין זו הוראה, ובית דין פטורים. ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: "ונעלם דבר מעיני הקהל" (ויקרא ד, יג) — ולא שיעקר המצוה כולה. כיצד? אמרו: אין נדה בתורה, או שאמרו: אין שבת בתורה, וכן אם אמרו: אין עבודה זרה בתורה, יכול יהו חייבין? תלמוד לומר: "ונעלם דבר", ולא שתתעלם מצוה כולה, ואם הורו כך בטעות — הרי אלו פטורין.

אבל אמרו: יש נדה בתורה אבל הבא על שומרת יום כנגד יום פטור, או שאמרו: יש שבת בתורה אבל המוציא מרשות היחיד לרשות הרבים פטור, וכן אם אמרו: יש עבודה זרה בתורה אבל המשתחוה לה פטור, יכול יהו פטורין? תלמוד לומר: "ונעלם דבר" ולא כל הגוף.

ומבררים, אמר מר [החכם]: יכול יהו פטורין. ותוהים: ואי [ואם] בקיום מקצת וביטול מקצת פטורין, ובעקירת כל הגוף כבר אמרנו שהם פטורין, במאי [במה] הם חייבין? ומשיבים: התנא הכי קא קשיא ליה [כך היה קשה לו], אימא [אמור]: "דבר" כולה מילתא משמע [כל הדבר משמעו]! שנעלם עניינה של מצוה שלימה, תלמוד לומר: "ונעלם דבר".

ושואלים: מאי משמע [מה המשמעות]? כיצד נובע מכאן מה שרצה להוכיח! אמר עולא: קרי ביה [קרא בו] כאילו היתה שם מ' כפולה "ונעלם מדבר". מקצת הדבר, ולא כולו.

חזקיה אמר, אמר קרא [הכתוב]: "ועשו אחת מכל מצו‍ת" (ויקרא ד, יג), "מכל מצו‍ת" — ולא כל מצו‍ת. ותוהים: "מצות" לפחות תרתי [שתים] משמע, אם כן לא יביאו קרבן עד שיטעו באחת מן המצוות הרבות ויעקרו אותה לגמרי! אמר רב נחמן בר יצחק: "מצות" כתיב [כתוב] בו' אחת, ואנו קוראים בו "מצות" חסר.

רב אשי אמר: יליף [למד] גזירה שווה "דבר" "דבר" מזקן ממרא, דכתיב ביה [שנאמר בו] בזקן ממרא: "כי יפלא ממך דבר... לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" (דברים יז, יא), מה זקן ממרא רק כשחולק על החכמים בענין שהוא מן הדבר ולא כל דבר, אף בהוראה שטעו בה דבר ולא כל הגוף.

ג אמר רב יהודה אמר שמואל: אין בית דין חייבין להביא קרבן עד שיורו בדבר שאין הצדוקין מודין בו. שאין הצדוקים מקבלים תורה שבעל פה, אלא מבינים את המקרא ככתבו. כלומר, שיטעו בדבר שאינו מפורש בתורה, או נובע בפשטות מן הדברים. אבל בדבר שגם הצדוקין מודין בו — פטורין; מאי טעמא [מה טעם הדבר]? זיל קרי בי רב הוא [לך קרא בבית הרב הוא] כלומר, דבר זה פשוט עד כדי כך שגם התינוקות בבית הרב יודעים אותו, ואם בית דין טעו בזה אין זה נחשב שגגת בית דין.

תנן [שנינו במשנה]: מתי חייבים, כשטעו ואמרו יש נדה בתורה, אבל הבא על שומרת יום כנגד יום פטור; וקשה לדברי שמואל, ואמאי [ומדוע] חייבים על כך? שומרת יום כנגד יום הא כתיב [הרי נאמר] בתורה בנדה שלא בזמן הוסת "וספרה לה" (ויקרא טו, כח), מלמד שסופרת אחד לאחד ("שומרת יום כנגד יום") ואם כן נאמר הדבר בכתוב ואף הצדוקים מודים בו!

ומשיבים: לא בעצם דין שומרת יום טעו, אלא דאמרי [שאמרו]: העראה (תחילת ביאה) שריא [מותרת] באשה נדה, גמר ביאה הוא דאסירא [שאסור]. ומקשים: הא נמי כתיב [הרי זה גם כן כתוב]: "את מקורה הערה" (ויקרא כ, יח) שמפורש איסור העראה באשה נדה!

ומשיבים: דאמרי [שהם אומרים]: אם בא עליה כדרכה — אסירא [אסורה], שלא כדרכה (בפי הטבעת) — שריא [מותרת]. ומקשים: הא כתיב [הרי נאמר]: "משכבי אשה" (ויקרא יח, כב) ומכאן עולה בפשטות שיש שני משכבים באשה, כדרכה ושלא כדרכה והרי זה כאילו כתוב במפורש!

ומשיבים: דאמרי [שאומרים] כך: כדרכה — אסור אפילו העראה, בשלא כדרכה — גמר ביאה הוא שאסור, אבל העראה שריא [מותרת]. ומקשים: אי הכי [אם כך], אפילו נדה עצמה בזמן וסתה נמי [גם כן] יתירו בה ויאמרו שרק גמר ביאה הוא שאסור ומדוע נאמר במשנה שטעו בשומרת יום כנגד יום!

אלא לעולם בהעראה כדרכה, ודאמרי [ושהם אומרים]: העראה באשה דוה (ראה שם יח) בנדה בזמן וסתה הוא דכתיבא [שכתובה] ולא בשומרת יום. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור], דאמרי [שהם אומרים]: זבה דם ממקורה (שלא בזמן הוסת) לא הויא [איננה] אלא ביממי [בימים] ולא בלילות, דכתיב [שנאמר]: "כל ימי זובה" (ויקרא טו, כו).

ומיד שואלים: תנן [שנינו במשנה]: יש שבת בתורה, אבל המוציא מרשות לרשות פטור. ומקשים: לשמואל ואמאי [ומדוע]? הוצאה הא כתיבא [הרי נאמרה]: "לא תוציאו משא מבתיכם" (ירמיהו יז, כב) והצדוקים מודים בה!

ומשיבים: דאמרי [שהם אומרים]: הוצאה הוא שאסור, אבל הכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד מותר. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] דאמרי [שהם אומרים]: הוצאה הוא דאסירא [שאסורה], אבל מושיט וזורק מרשות לרשות שרי [מותר].

ועוד, תנן [שנינו במשנה]: יש עבודה זרה בתורה, אבל המשתחוה פטור; ואמאי [ומדוע]? הלא המשתחוה הא כתיבא [הרי נאמר], דכתיב [שנאמר]: "לא תשתחוה לאל אחר" (שמות לד, יד)!

ומשיבים: דאמרי [שהם אומרים]: כי אסירא [כאשר אסורה] השתחויה הרי זו כדרכה, כאשר זו דרך עבודתה של עבודה זרה זו, אבל שלא כדרכה שאין משתחוים לה — שריא [מותרת]. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור], דאמרי [שהם אומרים]: השתחויה גופה [עצמה] כדרכה הוא דאסיר [שאסור], ומתי? דאית [שיש] בה פשוט ידים ורגלים שהיא השתחויה גמורה כמו במקדש, הא [הרי] השתחויה דלית [שאין] בה פשוט ידים ורגלים — שריא [מותרת].