ר' שמעון אומר: מביאים שלשה עשר פרים שהם פר אחד לכל שבט ושבט, ופר אחד לבית הדין, ובעבודה זרה — שלשה עשר פרים ושלשה עשר שעירים, שהם פר ושעיר לכל שבט ושבט, ועוד פר ושעיר לבית דין.

הורו בית דין ועשו שבעה שבטים או רובן על פיהן — מביאין פר, ובעבודה זרה — מביאין פר ושעיר, דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: שבעה שבטים שחטאו — מביאין שבעה פרים שכל שבט מביא קרבן, ושאר שבטים שלא חטאו — גם הם מביאין על ידיהן (בגללם) של החוטאים פר לכל שבט, שאף אלו שלא חטאו מביאין על ידי החוטאין. ר' שמעון אומר: כשחטאו שבעה שבטים — מביאים רק שמונה פרים, שהם שבעה פרים לשבטים שחטאו ועוד אחד לבית דין, ובעבודה זרה — שמונה פרים ושמונה שעירים, שהם פר ושעיר לכל שבט ושבט, ועוד פר ושעיר לבית דין.

הורו בית דין של אחד מן השבטים שהיה בית דין כללי לאותו שבט, ועשה אותו השבט על פיהן — אותו שבט הוא חייב, ושאר כל השבטים פטורין, דברי ר' יהודה. וחכמים אומרים: אין חייבין להביא קרבן העלם דבר של ציבור אלא על הוריות (הוראות) בית דין הגדול בלבד, שנאמר "ואם כל עדת ישראל ישגו" (ויקרא ד, יג), ללמדנו: דווקא בית דין ("עדה") של כל ישראל, ולא עדת (בית דין) של אותו שבט יחיד, שאין זה עדת כל ישראל.

א גמרא שנינו במשנה מחלוקתם של ר' מאיר, ר' יהודה ור' שמעון, ומביאים עוד בענין זה, תנו רבנן [שנו חכמים]: ידעו בית הדין שהורו הוראה מוטעית, וטעו ביחס למה שהורו, שאינם זוכרים מה בדיוק היה הדבר שהורו בו הוראת טעות, יכול יהו חייבין קרבן על כך? תלמוד לומר: "ונודעה החטאת אשר חטאו עליה" (ויקרא ד, יד), ולא שיודעו החוטאין והרי כאן אין החטאת ידועה לבית הדין אלא לחוטאים בלבד.

נאמר באותו הפסוק "אשר חטאו", הרי זה מלמד שאם חטאו שני שבטים — מביאין שני פרים, חטאו שלשה שבטים — מביאין שלשה פרים, או אינו אומר אלא שאם חטאו שני יחידים — מביאין שני פרים, חטאו שלשה — מביאין שלשה? תלמוד לומר: "הקהל", ללמדנו: הקהל חייב, וכל קהל וקהל חייב, כיצד? אם חטאו שני שבטים — מביאין שני פרים, חטאו שבעה — מביאין שבעה, ושאר שבטים שלא חטאו — מביאין על ידיהן פר פר לכל שבט, שאפילו אלו שלא חטאו מביאין על ידי החוטאין, לכך נאמר "קהל" בפסוק זה לחייב על כל קהל וקהל, אלו דברי ר' יהודה.

ואילו ר' שמעון אומר: שבעה שבטים שחטאו — מביאין שבעה פרים, ובית דין מביאין על ידיהן פר, שנאמר למטה (הלאה) "קהל" ("והקריבו הקהל". ויקרא ד, יד) ונאמר למעלה (מקודם) "הקהל" ("ונעלם דבר מעיני הקהל". ויקרא כא, יג), והרי זה בא ללמדנו: מה "קהל" האמור למעלה — בית דין ("עיני הקהל") עם הקהל, אף "קהל" האמור למטה בהבאת הקרבן — בית דין עם הקהל.

ר' מאיר אומר: שבעה שבטים שחטאו — בית דין בלבד מביאין על ידיהם פר, והן (הציבור) פטורין, שכן נאמר "קהל" למטה ונאמר "קהל" למעלה, מה "קהל" האמור למעלה — בית דין ולא צבור, אף "קהל" האמור למטה — בית דין ולא צבור.

ר' שמעון בן אלעזר אומר משמו של ר' מאיר: חטאו ששה שבטים והם במספרם רובו של קהל, או שחטאו שבעה שבטים אף על פי שאינו רובו של קהל אבל הם רוב שבטי ישראל — מביאין פר.

ומפרשים את הברייתא הזו ודנים בה, אמר מר [החכם]: "ונודעה החטאת" — ולא שיודעו החוטאין. מאן [מיהו] התנא הסבור כן? אמר רב יהודה אמר רב, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רבא: שלא כשיטת ר' אליעזר. דתנן [ששנינו במשנה],

לגבי מי שהיו לפניו שתי חתיכות, אחת האסורה באיסור חלב ואחת האסורה באיסור נותר, ואכל אחת מהן ואינו יודע איזו, אמר ר' אליעזר: מה נפשך (רצונך)? בכל אופן שתדון בדבר הריהו חייב להביא קרבן חטאת, אם חלב אכל — חייב, אם נותר אכל — חייב, ולכן יביא קרבן. ואף בענייננו, כיון שטעו בית הדין, וברור להם שטעו בדבר שחייבים עליו קרבן, אין זה משנה אם אינם יודעים בדיוק באיזה ענין הורו בטעות. ולדעת ר' אליעזר הריהם חייבים בקרבן, ואילו בברייתא נאמר שהם פטורים.

רב אשי אמר: אפילו תימא [תאמר] שהברייתא כדעת ר' אליעזר, שאני הכא [שונה כאן], דכתיב [שנאמר]: "ונודעה החטאת אשר חטאו עליה" (ויקרא ד, יד), להדגיש מלשון "עליה" שדווקא שידעו על מה הם מביאים קרבן. ושואלים: התם נמי [שם בחטאת יחיד גם כן] הכתיב [הרי נאמר]: "או הודע אליו חטאתו אשר חטא בה" (ויקרא ד, כג)! מן ההדגשה שיש במלה "בה" יש ללמוד אותו לימוד. ומשיבים: ההוא [אותו ביטוי] מיבעי ליה [נצרך לו] להדגיש ענין אחר, שחובת הקרבן היא דווקא למי שהתכוון לאותו מעשה של חטא, פרט למתעסק, שאם לא נתכוון לאותו מעשה של חטא אלא למעשה אחר, ובתוך התעסקותו בדבר אחר גרם לו וחטא, אין זה נחשב.

ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יהודה (המחייב גם שבט אחד שחטא בקרבן?) ומשיבים: קסבר [סבור הוא]: ארבעה פעמים קהלי כתיבי [נאמר], כיצד? הרי יכול היה לכתוב "קהל", וכתוב "הקהל" הרי שדורשים זאת כאילו היתה המלה "קהל" כתובה פעמיים, וכיון שהמלה "הקהל" נמצאת פעמיים בענין ("מעיני הקהל", "והקריבו הקהל") ובשתיהן יכל היה לכתוב "קהל" וכתב "הקהל" — הרי ארבעה,

חד [אחד מהם] בא לחייב על כל קהל וקהל שאף קהל של שבט קרוי קהל, וחד [ואחד מהם] ("הקהל ועשו") לומר שהוראה תלויה בבית דין ומעשה תלוי בקהל. וחד [ואחד מהם] בא ללמד גרירה, ששבט שלא חטא נגרר אחרי שבט שחטא, וצריך אף הוא להביא קרבן. וחד [ואחד מהם] בא לענין שבט שעשה בהוראת בית דין שלו, שחייב להביא פר.

ור' שמעון סבור כי תלתא קהלי כתיבי [שלושה קהל כתובים] והם: "הקהל", "קהל" כדרך שדורש ר' יהודה, ועוד פעם אחת "הקהל", ומה שנאמר "מעיני הקהל" אורחיה דקרא [דרכו של המקרא] הוא, כדאמרי אינשי [כמו שאומרים אנשים]: מעיני דפלניא [מעיניו של פלוני], ואין זו הדגשה דווקא נוספת לרבות עוד קהל אחר, ולכן

חד [אחד מהם] בא לחייב על כל קהל וקהל, ותרי אחריני [ושנים אחרים] באו ללמוד מהם גזירה שווה: נאמר למטה "קהל" ונאמר למעלה "קהל", מה להלן בית דין עם הקהל שהרי ההוראה בטעות היא בבית דין והמעשה תלוי בהם, אף כאן למטה, בענין הבאת קרבן, בית דין עם הקהל שגם בית דין מביא קרבן כפרה כשם שמביא הקהל.

וטעמו של ר' מאיר, שאת הייתור של "קהל", "הקהל" הוא לא דריש [דורש], הלכך [על כן] תרי קהלי כתיבי [שני קהלים כתובים], מיבעי ליה [נצרכים לו הדברים] לגזירה שווה נאמר למטה "קהל" ונאמר למעלה "קהל", מה להלן בית דין ולא צבור ("מעיני הקהל" — שגגת בית דין) אף כאן בהבאת הקרבן רק בית דין ולא צבור.

ור' שמעון בן אלעזר מאי טעמא [מה הטעם שלו]? כתיב [נאמר]: "והיה אם מעיני העדה" (במדבר טו, כד), אלמא מיעוטא [מכאן שמדובר במיעוט], דכתיב [שנאמר]: "מעיני" למעט — שלא כולם אלא מקצתם עבדו עבודה זרה, וכתיב [ונאמר]: "כי לכל העם בשגגה" (במדבר טו, כו), למימרא [לומר] גם אם לא נאמר "כי לכל" הכוונה לכולם, לפחות רובא [הרוב] — אין [כן], מיעוטא [מיעוט] — לא, ואם כן יש כאן כעין סתירה,

הא [הרי] כיצד? מיישבים את שתי הלשונות: אם עשו ששה שבטים והן מבחינת מספרם רובו של קהל, או שבעה שבטים אף על פי שאינן רובו של קהל — חייבין. שאף שאינם רוב מכל צד — הרי אף המיעוט נכלל במקרא.