צבור מוצא מכלל יחיד שהרי היחיד מביא כבשה או שעירה על חטאתו, ואילו הציבור מביא פר, וכן כהן משיח שמוצא מכלל יחיד שהריהו מביא פר לחטאתו, מה צבור אין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה, אף משיח לא יהא חייב אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה.

ואולם ראיה זו אינה מכרעת, או כלך (לך) לדרך זו ועשה השוואה אחרת: נשיא גם הוא מוצא מכלל יחיד, לפי שהנשיא מביא שעיר על חטאתו, ומשיח מוצא מכלל יחיד, מה נשיא מביא בשגגת מעשה בלא העלם דבר כמו שמביא כל אדם חטאת, אף משיח מביא בשגגת מעשה בלא העלם דבר! אם כן, יש דרכים להשוות לכאן ולכאן את דינו של כהן משיח.

וממשיכים לדון: נראה למי מבין אלו השניים ציבור ונשיא דומה כהן משיח? צבור מתכפרים בפר ואין מביאין אשם תלוי, ואף משיח מתכפר בפר ואין מביא אשם תלוי, ולכן נוכל לומר: מה צבור אינו חייב אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה, אף משיח לא יהא חייב אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה.

אולם גם כאן אין זו הוכחה גמורה, ואפשר לומר: או כלך (לך) לדרך זו של השוואה: נשיא מביא שעירה בעבודה זרה ומביא גם אשם ודאי על חטאים אחרים, ומשיח מביא שעירה על עבודה זרה ומביא אשם ודאי, ואילו הציבור מביא פר חטאת על עבודה זרה, ואינו מביא כלל אשם. ולכן נאמר גם כי מה נשיא מביא בשגגת מעשה בלא העלם דבר, אף משיח מביא בשגגת מעשה בלא העלם דבר, ואם כן מצד הסברה יש שיקולים לכל צד, ואין ללמוד את דינו של כהן משיח מבנין אב.

תלמוד לומר: "לאשמת העם" (ויקרא ד, ג), לומר שהרי הוא משיח כצבור, מה צבור אינו מביא אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה, אף משיח אינו מביא אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה.

ושואלים: אם דין הכהן המשיח כציבור, נשווה ביניהם לגמרי אימא [אמור] כך: מה צבור אם הורה בית הדין ועשו אחריו בהוראתו — חייבין, אף משיח כשהורה ועשו אחריו הציבור בהוראתו — יהא חייב אם סמכו על הוראתו! תלמוד לומר: "והקריב על חטאתו אשר חטא" (ויקרא ד, ג), על מה שחטא הוא עצמו בהוראתו הריהו מביא, ואין מביא על מה שחטאו אחרים בהוראתו.

ונפנים לברר את האמור למעלה. אמר מר [החכם] בברייתא: משיח בפר ואין מביא אשם תלוי. ושואלים: מנא ליה [מנין לו] דין זה שהכהן המשיח אין מביא אשם תלוי?

דכתיב [שנאמר] בדין האשם: "וכפר עליו הכהן על שגגתו אשר שגג" (ויקרא ה, יח), והרי זה בא ללמד: מי שחטאתו ושגגתו שוה, שמביא קרבן כאשר שגג במעשה ולא ידע שהוא אסור, יצא מכלל זה משיח שאין שגגתו וחטאתו שוה, שהרי הוא מביא קרבן רק אם שגג בהוראה ולא בטעות במעשה בלבד, דכתיב [שנאמר] בכהן משיח: "לאשמת העם", (ויקרא טז, ד, ג) לומר שהרי הוא משיח כצבור.

על הראיה הזו תוהים: כיצד יכול לסמוך את דבריו על מדרש הכתוב "לאשמת העם" הרי עד כאן לא קאמר ליה [אמר אותו] את הכתוב הזה, שהרי ממנו נובעת עיקר ההוכחה, ונמצא שהתנא של הברייתא מתבסס על ההלכה שאותה עצמה הוא צריך להוכיח. אלא אשם כדי נסבה [לריק הביא אותו] כלומר, אף שהדין הוא אמיתי, לא היה מקום להביאו כאן כלל.

א משנה הורה הכהן הגדול בפני עצמו ועשה בפני עצמו — מתכפר לו בפני עצמו בפר העלם דבר שלו, הורה עם הצבור ועשה עם הצבור — מתכפר לו עם הצבור, שאין בית דין חייבין עד שיורו לבטל מקצת מן המצוה ולקיים מקצת, וכן הדין בהוראת הכהן המשיח, וכן לא מתחייבים בשגגת עבודה זרה עד שיורו לבטל מקצת ולקיים מקצת.

ב גמרא ומבררים: מנהני מילי [מנין הדברים הללו]? שיש הבדל בין שגגת הכהן המשיח לעצמו לבין אם שגג עם הציבור? דתנו רבנן [ששנו חכמים בברייתא]: הורה עם הצבור ועשה עם הצבור, יכול יביא פר לעצמו?

ודין (לימוד) הוא, שכך אפשר היה ללמוד: נשיא מוצא מכלל יחיד ואף משיח מוצא מכלל יחיד ששניהם מביאים קרבנות חטאת מיוחדים, מה נשיא, אם חטא בפני עצמו — מביא חטאת בפני עצמו (שעיר נשיא), אם חטא עם הצבור — מתכפר לו עם הצבור. אף משיח, אם חטא בפני עצמו — מביא בפני עצמו (פר של כהן משיח), חטא עם הצבור — מתכפר לו עם הצבור!

ודוחים: לא, אם אמרת בנשיא — שכן מתכפר לו עם הצבור ביום הכפורים, שהרי הוא לענין זה כאחד העם. תאמר במשיח — שאין מתכפר לו עם הצבור ביום הכפורים, אלא מביא פר מיוחד לקרבן לכפר על עצמו!

הואיל ואין מתכפר לו עם הצבור ביום הכפורים, יכול יביא פר לעצמו גם אם שגג עם הציבור? תלמוד לומר: "על חטאתו אשר חטא" (ויקרא ד, ג), שמשמע שהוא לבדו חטא, ולא עם הציבור, הא כיצד? אם חטא בפני עצמו — מביא בפני עצמו, חטא עם הצבור — מתכפר לו עם הצבור.

ומבררים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר] שהכהן המשיח הורה בפני עצמו? אילימא [אם תאמר] שהוא הכהן הגדול מופלא בחכמתו והם הדיינים של בית דין הגדול אינן מופלאין, פשיטא [פשוט] שמתכפר לו בפני עצמו, כי ההוראה דלהון [שלהם] היא, אינה נחשבת ולא כלום, שהרי לא שאלו את גדול הדור, ובעי אתויי [והם צריכים להביא] כשבה או שעירה לחטאת כל חד וחד [אחד ואחד], שאין להוראה תוקף של הוראת בית דין! ולהיפך, ואי דאינון [ואם שהם] מופלאין והוא לאו [לא] מופלא, אמאי [מדוע] מתכפר לו בפני עצמו? הא [הרי] הוראה דידיה [שלו] ולא כלום היא ואינה נחשבת כהוראה אלא כשגגת מעשה בלבד.