מר [חכם זה] סבר שבדרך כלל, המפסיק בתפילתו אם שהה בהפסקה כדי לגמור את התפילה כולה — חוזר לראש התפילה. ומר [וחכם זה] סבר: חוזר רק למקום שפסק.

אפשרות זו דחה ואמר רב אשי: אם כן האי [לשון זה] ששנינו "אם שהה" בלבד חסרה, שהיה לו לחלק בין אם שהה המתפלל וכמה זמן שהה, ללא שהה בכלל, ואם כן גם את הצד של "אם לא שהה" מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר! אלא, דכולי עלמא [לדעת הכל] אם שהה בתוך תפילתו זמן כדי לגמור את התפילה כולה — חוזר לראש, והתם [שם] במחלוקת שלפנינו בשלא שהה קמיפלגי [נחלקו], כאשר לא שהה זמן כה רב, אלא עסקו בבעייתו המיוחדת של אותו אדם, דמר סבר [שחכם זה, אחד מהם סבור] כי גברא דחויא [אדם דחוי] הוא, ואין ראוי, ואין תפלתו תפלה, ועל כן צריך לחזור מתחילה. ומר סבר [וחכם זה, האחר סבור] כי גברא חזיא [אדם ראוי] הוא, ותפלתו תפלה.

א תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: הנצרך לנקביו — אל יתפלל, ואם התפלל — תפלתו תועבה. דברים אלה הגביל ואמר רב זביד ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב יהודה: לא שנו הלכה זו אלא כשאינו יכול לשהות (לעכב) בעצמו מלהתפנות, אבל אם יכול לשהות בעצמו — תפלתו תפלה, שאז אין הוא נחשב כמזוהם מצורך הנקבים.

על כך שואלים: ועד כמה? כלומר, יכולת זו לשהות בעצמו מה שיעורה? על כך אמר רב ששת: השיעור הוא עד משך הזמן של הילוך פרסה. איכא דמתני לה אמתניתא [יש ששונים אותה, את ההלכה הזאת, על מה ששנינו בברייתא]: במה דברים אמורים — כשאין יכול לעמוד על עצמו. אבל אם יכול לעמוד על עצמו — תפלתו תפלה. ועד כמה? אמר רב זביד: שיעור הזמן הוא עד כדי הילוך פרסה.

אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: הנצרך לנקביו — הרי זה לא יתפלל, משום שנאמר: "הכון לקראת אלהיך ישראל" (עמוס ד, יב), וצריך אדם לפנות דעתו מכל מונע ולהיות מוכן בשעת התפילה לקבל פני ה'.

בהקשר לדברים אלה מביאים מה שאמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים וקרוב לשמוע מתת הכסילים זבח כי אינם יודעים לעשות רע" (קהלת ד, יז) — יש לפרשו: כאשר תלך אל בית האלהים, שמור עצמך שלא תחטא, ואם תחטא — הבא קרבן לפני לכפרה. את המשך הפסוק "וקרוב לשמע דברי חכמים", פירש ואמר רבא: הוי קרוב לשמוע דברי חכמים, שכן אם הם חוטאים הם מביאים קרבן ועושים תשובה. ופירוש המשך הפסוק "מתת הכסיל זבח" — אל תהי ככסילים שחוטאים ומביאים קרבן ("מתת... זבח"), ואין עושים תשובה.

ועל הנאמר בפסוק "כי אינם יודעים לעשות רע", תמהים: אי הכי [אם כך] הלא צדיקים נינהו [הם]! אלא יש להבין: אל תהי ככסילים שחוטאים ומביאים קרבן, ואינם יודעים אם על הטובה וההודאה הם מביאים, או אם על הרעה כתשובה וכפרה הם מביאים, וזהו פירוש הכתוב: "כי אינם יודעים לעשות רע" — שאינם יודעים אם ומתי מה שעשו הוא רע. ועליהם אמר הקדוש ברוך הוא: בין טוב לרע אינן מבחינים, והם מביאים קרבן לפני?!

על אותו פסוק דרש רב אשי ואיתימא [ויש אומרים] שרב חנינא בר פפא הוא שאמר זאת: שמור נקביך בשעה שאתה עומד בתפלה לפני.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: הנכנס לבית הכסא, חולץ תפיליו ברחוק ארבע אמות משם, ונכנס. אמר רב אחא בר רב הונא אמר רב ששת: לא שנו אלא כשנכנס לבית הכסא קבוע, אבל הנכנס לבית הכסא עראי והוא רוצה לעשות צרכיו בו — חולץ את התפילין, ונפנה לצרכיו לאלתר [מיד]. ואולם כשהוא יוצא משם — מרחיק ארבע אמות מאותו בית הכסא, ומניחן, ואינו רשאי להניחן מיד מפני שבכך כבר עשאו (הכשירו) למקום כבית הכסא קבוע.

איבעיא להו [נשאלה להם לחכמי הישיבה ] שאלה זו: מהו הדין לענין שיכנס אדם בתפילין לבית הכסא קבוע להשתין מים בלבד? ובכך נחלקו חכמים: רבינא שרי [התיר], ואילו רב אדא בר מתנא אסר. אתו שיילוה [באו, ושאלו שאלה זו] לרבא, אמר להו [להם]: אסור, וטעם הדבר — כי חיישינן [חוששים אנו] שמא יפנה בהן לצרכים גדולים. ואמרי לה [ויש אומרים אותה, הלכה זו] כי החשש הוא, שמאחר שהוא נמצא שם ישכח שהתפילין בראשו ושמא יפיח בהן.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: הנכנס לבית הכסא קבוע — חולץ תפיליו ברחוק ארבע אמות משם, ומניחן בחלון בית הכסא הסמוך לרשות הרבים, ונכנס. וכשהוא יוצא — מרחיק ארבע אמות, ומניחן, אלה דברי בית שמאי. ובית הלל אומרים: חולץ את התפילין אך אוחזן בידו, ונכנס. ר' עקיבא אומר: אוחזן בבגדו, ונכנס.

על כך תמהים: בבגדו סלקא דעתך [עולה על דעתך] לומר?! והרי יש לחשוש כי זימנין מישתלי להו ונפלי [לפעמים שוכח אותם והם נופלים]! אלא אימא [אמור כך]: אוחזן בבגדו ובידו. כלומר, מכסה אותם בבגדו ומחזיקם בידו, וכך הוא נכנס.

וקבעו: ואם יש לו מקום להניחם — מניחם בחורין הסמוכים לבית הכסא, ולא יניחם בחורים הסמוכים לרשות הרבים, שמא יטלו אותם, את התפילין, עוברי דרכים, ויבא לידי חשד.

וכעין מעשה זה שהיהבתלמיד אחד שהניח תפיליו בחורין הסמוכים לרשות הרבים, ובאת [ובאה] זונה אחת, ונטלתן את התפילין, ובאת [באה] לבית המדרש ואמרה: ראו מה נתן לי פלוני בשכרי! כיון ששמע אותו תלמיד דברים אלה, מרוב בושה על חשד זה עלה לראש הגג ונפל ומת. באותה שעה התקינו שיהא אוחזן בבגדו ובידו, ונכנס, שלא יקרו עוד מכשולים כעין זה.

ג תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא על נושא זה, כך: בראשונה היו מניחין תפילין בחורין הסמוכין לבית הכסא, ואולם אז היו באין עכברים ונוטלין אותן את התפילין, או מכרסמים אותם. על כן התקינו שיהו מניחין אותן בחלונות הסמוכות לרשות הרבים, שאין העכברים מצויים שם. אלא שאז היו באין עוברי דרכים ונוטלין אותן את התפילין. ומשום כך התקינו לבסוף שיהא אוחזן בידו ונכנס.

באותו ענין אמר ר' מיאשא בריה [בנו], של ר' יהושע בן לוי: הלכה, שבמקרה זה גוללן את התפילין ברצועותיהן כמין ספר, ואוחזן בימינו כנגד (מול) לבו. אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: ובלבד, צריך להקפיד רק שלא תהא רצועה של התפילין יוצאת ונראית מתחת ידו כדי שיעור טפח.

והעיר עוד ר' יעקב בר אחא אמר ר' זירא: לא שנו שגולל את התפילין אלא כשיש לו עוד שהות ביום ללובשן, אבל כאשר אין עוד שהות ביום ללבשן, שיגיע קודם לכן הלילה שאינו זמן תפילין — עושה להן כמין כיס שחללו טפח אחד, ומניחן באותו כיס.

וכן אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: ביום גוללן את התפילין כמין ספר ומניחן בידו כנגד לבו, ובלילה עושה להן כמין כיס ששיעורו טפח, ומניחן בו.

על כך אמר אביי: לא שנו שיש צורך בשיעור טפח אלא כשכלי זה הוא כליין של התפילין, שהוא עטיפתם הרגילה, אבל בכלי אחר שאינו כליין, אפילו היה שיעורו פחות מטפח, מותר להכניס בו את התפילין.

וראיה לדבר אמר מר זוטרא, ואיתימא [ויש אומרים] שראיה זו הביא רב אשי מהלכה אחרת תדע שהרי בדיני טומאה רק חלל טפח חוצץ בפני טומאת מת, ובכל זאת פכין קטנים וסגורים הפחותים מטפח מצילין את הנמצא בהם מטומאה אף שהם נמצאים באוהל המת. ואם כן ראיה היא שחלל קטן ומסויים גם הוא יכול להיות חציצה מפני טומאה ואפילו כשהוא פחות מטפח.

אמר רבה בר בר חנה: כי הוה אזלינן בתריה [כאשר היינו הולכים אחריו], אחרי ר' יוחנן, היינו רואים כי הוה בעי למיעל [כשהיה רוצה להיכנס] לבית הכסא כי הוה נקיט ספרא דאגדתא [כאשר היה מחזיק ספר אגדה] בידו — הוה יהיב לן [היה נותן לנו] אותו, כי הוה נקיט [כשהיה מחזיק] תפילין — לא הוה יהיב לן [היה נותן לנו] אותם, שאמר: הואיל ושרונהו רבנן [והתירום חכמים] —