אין מבקעין בשבת עצים מן הקורות הסדורות לצורך בנין, ולא מן הקורה שנשברה ביום טוב. והרי סתם משנה כשיטת ר' יהודה! ומשיבים: ר' יוחנן, הדין ההוא שאמר באותה משנה — כשיטת ר' יוסי בר יהודה מתני לה [שנה אותה], ודעת יחיד היא. תא שמע [בוא ושמע], ששנינו: מתחילין להסיק ביום טוב בערימת התבן, אבל לא בעצים שבמוקצה (החצר שמאחורי הבית), משום שהם מוכנים לצורך אחר, והרי סתם משנה שיש דין מוקצה בשבת, וכדעת ר' יהודה! ומשיבים: התם בארזי ואשוחי [שם מדובר בארזים ואשוחים], שמוקצה מחמת חסרון כיס, ובמוקצה זה, אפילו ר' שמעון מודה.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת לדבר ממה ששנינו במשנה: אין משקין מים לפני השחיטה, כדי שיהיה נוח להפשיטן מעורן ושוחטין את הבהמות המדבריות, שהן הבהמות הרועות בשדה במשך כל הזמן. כי מאחר שאין אנשים מטפלים בהן כרגיל נחשבות הן למוקצה, ואין להשתמש בהן. אבל משקין ושוחטין את הבייתות (בהמות הבית). נמצא שסתם משנה כר' יהודה!

ומשיבים: ר' יוחנן סתמא אחרינא אשכח [סתם משנה אחר מצא] שהיא כשיטת ר' שמעון. שכן שנינו: בית שמאי אומרים: מגביהין בשבת מעל השלחן עצמות וקליפין (קליפות), ובית הלל אומרים: מסלק את הטבלה כולה מעל השולחן ומנערה, אבל לא ייגע במוקצה. ואמר רב נחמן כי יש להפוך את השיטות במשנה זו, ואנו אין לנו ללמוד אלא ששיטת בית שמאי כשיטת ר' יהודה, ושיטת בית הלל כשיטת ר' שמעון. נמצא כי שיטת בית הלל שהלכה כמותה מכוונת לשיטת ר' שמעון.

פליגי [נחלקו] בה, בדבר זה, רב אחא ורבינא; חד [אחד מהם] אמר: בכל דיני השבת כולה כאשר נחלקו תנאים בדיניה ור' שמעון הוא אחד מן החולקים, הלכה כשיטת ר' שמעון, לבר [מחוץ] מבענין מוקצה מחמת מיאוס, ומאי ניהו [ומה הוא]? — טלטול נר ישן שמחמת מיאוס אין מטלטלים אותו שלא כדעת ר' שמעון. וחד [ואחד מהם] אמר: במוקצה מחמת מיאוס נמי [גם כן] הלכה כשיטת ר' שמעון, לבר [מחוץ] מבענין מוקצה מחמת איסור, ומאי ניהו [ומה הוא]? — טלטול נר שהדליקו בה באותה שבת, אבל במוקצה מחמת חסרון כיס, אפילו ר' שמעון מודה שמוקצה הוא ואסור בטלטול. דתנן [שכן שנינו במשנה] לשיטתו: כל הכלים ניטלין בשבת, חוץ ממסר (משור) הגדול ויתד (להב) של מחרישה שהם מוקצים משום שבעליהם מקפידים עליהם שלא יפגמו.

א משנה האב או הבעל מפירין את הנדרים של הבת או האשה בשבת, ונשאלין אצל החכם להתיר נדרים שהן לצורך השבת, שאם לא יותרו לו, לא יוכל לענג את השבת כראוי. ופוקקין בשבת את המאור (החלון), ומודדין את המטלית אם יש בה כשיעור לקבל טומאה, ומודדין את המקוה אם יש בו כשיעור לטבול בו. ומעשה בימי אביו של ר' צדוק ובימי אבא שאול בן בטנית, שפקקו את המאור בטפיח (כלי חרס), וקשרו את המקידה (שבר חרס) בקשר שאינו של קיימא בגמי (קנה קש ארוך) כדי לידע אם יש בגיגית חלל כדי פותח טפח אם לאו [לא], ומדבריהם ומעשיהם למדנו, שפוקקין ומודדין וקושרין בשבת.

ב גמרא שנינו במשנה שמפירים נדרים בשבת, ונשאלים לנדרים שהם לצורך השבת. ולהבנת דברי המשנה איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: הפרה של נדרים בשבת האם הותרה בין לצורך שבת ובין שלא לצורך, ושאלה לצורך — אין [כן], התירו להישאל בשבת, שלא לצורך — לא התירו להישאל בשבת. ומשום הכי קפלגינהו מהדדי [ומשום כך חילקם התנא זה מזה],

או דילמא [שמא]: הפרה נמי [גם כן] אם היא לצורך — אין [כן], התירוה בשבת, שלא לצורך — לא, והא דקא פליג להו מהדדי [וזה שהוא מחלק אותם זה מזה] הרי זה משום שלצורך הפרה אין צריך בית דין, אלא מפר הבעל או האב מעצמו, ושאלה צריכה בית דין?

כדי לפתור בעיה זו תא שמע [בוא ושמע] ממה דתני [ששנה] החכם זוטי דבי [מבית מדרשו] של רב פפא: מפירין נדרים בשבת לצורך השבת. ומכאן נדייק: לצורך השבת — אין [כן], שלא לצורך השבת — לא.

לישנא אחרינא [לשון אחרת] נאמרה על אותו נושא, איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: האם "לצורך" ששנינו אתרוייהו קתני [על שניהם שנה] ואף הפרה הותרה דווקא כשהיא לצורך, ואולם שלא לצורך — לא הותרה, אלמא [מכאן] שהפרת נדרים מעת לעת, ולכן אינו חייב להפר את נדרי אשתו ביום השבת דווקא אם אינו לצורך השבת, ויכול להמתין עד סוף היממה, שיהא זה כבר אחר השבת ויפר לה, או דילמא [שמא] כי קתני [כאשר שנה] "לצורך" — הכוונה היא לגבי שאלה על התרת נדרים הוא דקתני [ששנה], אבל הפרת נדרים יכולה שתיעשה בשבת אפילו שלא לצורך, אלמא [מכאן] שהפרת נדרים כל היום, שאם לא יפר באותו יום לא יוכל עוד להפר לעולם, ולכן התירו לו לעשות זאת אפילו בשבת.

כדי לפתור בעיה זו תא שמע [בוא ושמע] ממה דתני [ששנה] החכם זוטי דבי [מבית מדרשו] של רב פפא: מפירין נדרים בשבת לצורך השבת. ונדייק: לצורך השבת — אין [כן], שלא לצורך השבת — לא, אלמא [מכאן] שהפרת נדרים מעת לעת.

אמר רב אשי: והאנן תנן [והרי אנו שנינו במשנה]: הפרת נדרים כל היום, ויש בדבר להקל ולהחמיר, כלומר, להוסיף ולגרוע בזמן. כיצד? נדרה אשה בלילי שבת — מיפר בלילי שבת וביום השבת עד שתחשך. ואולם אם נדרה בעוד יום עם חשכה (סמוך לחשיכה) — מיפר עד שלא תחשך, שאם לא הפר משחשכה, שוב אינו יכול להפר, לפי שכבר עבר היום. ומשיבים שהסבר זה תנאי [מחלוקת תנאים] היא, ובה הוא תלוי, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הפרת נדרים כל היום. ר' יוסי בר יהודה ור' אלעזר בר' שמעון אמרו: מעת לעת.

ועוד שנינו במשנה כי נשאלים לנדרים בשבת ומתירים אותם. איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: האם היתר זה רק כשלא היה לו פנאי לפני השבת להתיר את הנדר, או דלמא [שמא] יכול להישאל על נדרו בשבת אפילו היה לו פנאי להישאל עליו עוד לפני השבת? תא שמע בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו דאזדקיקו ליה רבנן [שהזדקקו, טפלו, בו חכמים] ברב זוטרא בריה [בנו] של רב זירא ושרו ליה נדריה, ואף על גב דהוה ליה [והתירו לו את נדרו, אף על פי שהיה לו] פנאי לפני השבת.

ג במשנה סופר מעשה שפקקו את המאור בטפיח וקשרו את המקידה בגמי. אמר רב יהודה שכך אמר רב, כדי להבין משום מה עשו זאת יש להסביר שכך היה המעשה: הילקטי [סימטה] קטנה היתה בין שני בתים, וטומאה של מת היתה שם בסימטה