מעילאי נמי קרמא איכא [מלמעלה, מצידו החיצוני של החלב, גם כן הרי יש קרום], שכל חלב מכוסה בקרום דק, וכשמניח את הכסלים על בשר הוא מונע מן החלב שיזוב על הבשר! ומשיבים: קרום זה, איידי דממשמשא ידא דטבחא מפתת [מתוך שממשמשת בו יד הטבח הוא מתפורר], והחלב זב על הבשר שתחתיו.

א ואמר רב יהודה אמר רב, תלמיד חכם צריך שילמוד לאמן ידיו לשלשה דברים: כתב, שיוכל לכתוב את הדברים הצריכים כתיבה, שחיטה, ומילה. ורב חנניא בר שלמיא משמיה [משמו] של רב אמר: אף צריך ללמוד לעשות קשר של תפילין, ולומר ברכת חתנים בעל פה ובנעימה, ולקשור ציצית. ומעירים: ואידך [והאחר] רב יהודה, מדוע אינו מונה את אלה? הוא סבור שהני שכיחן [אלה מצויים יותר], ואין צורך ללימוד מיוחד כדי לדעת איך הם נעשים.

ב ואמר רב יהודה אמר שמואל: כל טבח (שוחט) שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו, כששחט בינו לבין עצמו. ואלו הן הלכות שחיטה, כלומר, דברים הפוסלים את השחיטה: שהייה, דרסה, חלדה, הגרמה, ועיקור.

ותוהים: מאי קא משמע לן [מה משמיע לנו] ברשימה זו? והרי כולהו תנינהו [את כולם כבר שנינו] במשנה במסכת זו, ובוודאי שאם אינו יודע אותן אי אפשר לאכול משחיטתו! ומשיבים: לא צריכא [לא נצרכה] אלא במקרה ששחט לפנינו שתים ושלש פעמים, ושחט שפיר [יפה]; מהו דתימא [שתאמר]: מדאידך [מכיון שאת האחרות] שחט שפיר [יפה], האי נמי [זו גם כן] ששחט בינו לבין עצמו שחט שפיר [יפה], על כן קא משמע לן [משמיע לנו]: כיון דלא גמר [שלא למד], זימנין דשהי ודריס ולא ידע [פעמים שהוא שוהה או דורס ואינו יודע] שקלקל.

ג ואמר רב יהודה אמר שמואל: הטבח צריך שיבדוק בסימנים (קנה וושט) לאחר שחיטה, שמא לא שחט את רוב הסימן, ושחיטה פסולה היא. אמר רב יוסף: אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] במשנתנו דבר זה, ר' שמעון אומר: אם שהה השוחט כדי ביקור (בדיקה); מאי לאו [האם אין] הכוונה היא כדי ביקור של סימנין? ומכאן שצריך לבדוק!

אמר ליה [לו] אביי: לא, הכי [כך] אמר ר' יוחנן בהסבר הדבר: כדי ביקור חכם, כדי הזמן שהולך להראות לחכם את הסכין, כפי שתיקנו חכמים (להלן י,ב). אמר לו: אם כן, נתת דברים לשיעורים, שפעמים החכם קרוב פעמים רחוק, ואין זה שיעור מוגדר! אלא הכוונה היא: כדי ביקור טבח חכם, כלומר, כדי משך הזמן שלוקח לטבח מומחה (שאינו צריך ללכת לחכם) לבדוק את סכינו. ומכל מקום אין ראיה מכאן שצריך לבדוק את הסימנים.

ושואלים: אם לא בדק את הסימנים כדברי רב יהודה, ואין אפשרות לברר את הדבר, מאי [מה] הדין? ר' אליעזר בן אנטיגנוס משום (בשם) ר' אלעזר בר' ינאי אמר: דין טרפה יש לבהמה והיא אסורה באכילה, ואילו במתניתא תנא [בברייתא שנה] שהבהמה נחשבת נבלה ואף מטמאה במשא.

ושואלים: במאי קמיפלגי [במה הם חלוקים] מה היסוד העקרוני של מחלוקת זו? ומשיבים: בפירוש דברי רב הונא, שאמר: בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, שהרי אסור לאכול את בשרה בחייה, ולפיכך אם יש לך ספק אם נשחטה כראוי הריהי אסורה, כחזקתה, עד שיודע לך במה נשחטה, האם נשחטה כראוי. אבל כאשר נשחטה כראוי, ויש לך ספק האם היתה טריפה — הרי היא בחזקת היתר עד שיודע לך במה נטרפה.

ובכך נחלקו, מר סבר [חכם זה שבברייתא סבור]: בהמה זו שלא בדק בה את הסימנים לאחר שחיטה, ואינך יודע אם נשחטה כראוי — בחזקת איסור קיימא [עומדת], והשתא [ועכשיו] מתה היא לפנינו, ויש לדון עליה ככל בהמה שלא נשחטה כראוי, והיא נבלה, ומטמאה במשא. ומר סבר [וחכם זה, ר' אליעזר בן אנטיגנוס, סבור]: בחזקת איסור אמרינן [אומרים אנו שנשארה], אבל בחזקת טומאה לא אמרינן [אין אנו אומרים], שהרי לא היתה לה חזקת טומאה לפני כן.

ד גופא [לגופה] של אותה הלכה, אמר רב הונא: בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה. נשחטה — בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה. ושואלים: מדוע אמר נשחטה "בחזקת היתר עומדת"? ולימא [ושיאמר]: נשחטה — הותרה! ומשיבים: הא קא משמע לן [דבר זה משמיע לנו], דאף על גב דאיתיליד בה ריעותא [שאף על פי שנולד בה פגם המעורר ספק], עדיין עומדת היא בחזקת היתר.

כדבעא מיניה [כמו ששאל אותו] ר' אבא מרב הונא: אם בא זאב ונטל בני מעים של בהמה שנשחטה מהו דינה?

ותמהים: נטל?! הא ליתנהו [הרי אינם], ומה יש לשאול בזה! אלא השאלה היא בכגון שנקב בני מעיים, מהו? ותמהים: אם הזאב נקב?! הא קא חזינן דהוא נקבינהו [הרי אנו רואים שהוא ניקב אותם]! אלא הכוונה היא: אם נטלן והחזירן כשהן נקובין, מהו? מי חיישינן [האם חוששים אנו] שמא במקום נקב שכבר היה בה נקב, והיתה הבהמה טריפה מתחילה, או לא?

אמר ליה [לו]: אין חוששין שמא במקום נקב נקב, אלא סומכים אנו על חזקת ההיתר.

איתיביה [הקשה לו] ממה ששנינו: ראה צפור המנקר בתאנה, ועכבר המנקר באבטיחים,