פסח ושאר קדשים שחובה לאכול מבשרם, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? אלא בהכרח צריך לומר לשיטתו כי היכא [במקום] שאפשר לחשוש למיעוט ולבדוק אפשר, היכא [במקום] שלא אפשר לא אפשר; אם כן הכא נמי [כאן גם כן] לשיטת חכמים אפשר לומר: היכא [במקום] שאפשר לבדוק אפשר, היכא [במקום] שלא אפשר לא אפשר וסומכים על הרוב. ואם כן, אין לנו הוכחה גמורה שסומכים לכתחילה על הרוב.

א אמר רב נחמן אמר רב: ראה אחד ששחט, אם ראהו מתחלה ועד סוף — מותר לאכול משחיטתו, ואם לאו [לא] — אסור לאכול משחיטתו.

ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? אי דידע דגמיר [אם במקרה שיודע שהאיש ששחט למוד, יודע בהלכות שחיטה], למה לי להצריך שראה אותו ששחט? גם בלא לראות יכול לסמוך עליו! ואי דידע דלא גמיר [ואם בש יודע שאינו למוד], פשיטא [פשוט] שרק אם ראהו מתחילה ועד סוף ששחט כראוי — מותר לאכול משחיטתו!

ואלא צריך לומר דלא ידע אי גמיר אי לא גמיר [שאינו יודע אם הוא למוד או לא למוד], ואולם במקרה זה מדוע אינו רשאי לאכול, גם אם לא ראהו? לימא [נאמר]: רוב האנשים המצויין אצל שחיטה, השוחטים — מומחין הן, יודעים הלכות שחיטה, ויש לסמוך על רוב זה!

מי לא תניא [האם לא שנויה ברייתא]: הרי שמצא תרנגולת שחוטה בשוק, או שאמר לשלוחו "צא שחוט תרנגול", והלך ומצא אותו שחוט, ואינו יודע מי שחטו — חזקתו שחוט בכשרות,

אלמא אמרינן [מכאן שאנו אומרים]: רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. הכא נמי [כאן גם כן], כשאינו יודע אם האדם שראהו שוחט יודע הלכות שחיטה, לימא [נאמר]: רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן!

ומשיבים: לעולם תפרש דידע דלא גמיר [שהוא יודע שאינו למוד] ומכל מקום הוצרך לומר שרק אם ראהו מתחילה ועד סוף מותר לאכול משחיטתו, וכגון דשחט קמן חד סימן שפיר [ששחט לפנינו סימן אחד, את הקנה או הוושט, כראוי], ואת האחר שחט שלא לפנינו, מהו דתימא [שתאמר]: מדהאי שפיר הך נמי שפיר [מכיון שסימן זה שחט כראוי, את זה, השני גם כן שחט כראוי], על כן קא משמע לן [משמיע לנו] התנא: האי אתרמויי איתרמי ליה [את זה אולי הזדמן לו] ששחט כראוי, אידך [את הסימן האחר] שמא שהה שמא דרס, ולכן אינו כשר אלא אם ראהו מתחילה ועד סוף.

ובענין זה בעא מיניה [שאל אותו] רב דימי בר יוסף מרב נחמן: האומר לשלוחו "צא ושחוט תרנגול", והלך ומצא אותו שחוט, מהו? אמר לו: חזקתו שחוט כראוי. ועוד שאל: האומר לשלוחו "צא ותרום לי תרומה", והלך הבעלים ומצא שהוא תרום, שניטלה ממנו שיעור תרומה, מאי [מה] יהא הדין? אמר ליה [לו] רב נחמן: אין חזקתו תרום, שמא לא תרם השליח.

ותהה רב דימי בר יוסף: מה נפשך [רצונך]? כיצד אתה מבין? אי [אם] חזקה היא ששליח עושה שליחותו וסומכים על כך — אפילו בתרומה נמי [גם כן] תסמוך על כך, ואי [ואם] אין חזקה ששליח עושה שליחותו — אפילו שחיטה נמי [גם כן] לא תסמוך על כך!

אמר ליה [לו] רב נחמן: לכי תיכול עלה כורא דמלחא [כאשר תאכל על כך כור של מלח], כלומר, כאשר תעיין בדבר היטב תבין, לעולם אין אומרים חזקה ששליח עושה שליחותו, אלא ספק הוא. ולגבי שחיטה, מדוע חזקתו שחוט כראוי? מפני שאי נמי [אם גם כן] תאמר דילמא אינש אחרינא שמע ואזל שחט [שמא אדם אחר, שאינו שלוחו, שמע שרוצים לשחוט והלך ושחט] — שחיטה כשרה היא, כי בכלל רוב המצויין אצל שחיטה מומחין הן. אבל לגבי תרומה, אנו חוששים דילמא אינש אחרינא שמע ואזל תרם [שמא אדם אחר שמע והלך ותרם] — הוה ליה [הרי זה] תורם שלא מדעת הבעלים, והתורם שלא מדעת הבעלים — אין תרומתו תרומה.

ובענין שהזכרנו קודם, מציעים: לימא [האם נאמר] שההנחה שרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן תנאי [מחלוקת תנאים] היא בדבר? דתניא [ששנויה ברייתא]: הרי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו והלך ומצאן שחוטים כראוי — רבי יהודה אוסר לאוכלם, רבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי מתיר. אמר רבי: נראין דברים של רבי יהודה האוסר כשמצאן באשפה, שיש לחשוש שמא נפסלו בשחיטתם, ולכן זרקו אותם לאשפה. ונראים דברי רבי חנינא בנו של ר' יוסי הגלילי כשמצאן בבית, שמן הסתם נשחטו כהוגן.

מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בזה הם חלוקים], דמר סבר [שחכם זה, ר' חנינא בנו של ר' יוסי הגלילי המתיר, סבור]: אמרינן [אומרים אנו] רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, ומר סבר [וחכם זה, ר' יהודה האוסר, סבור]: לא אמרינן [אין אומרים אנו] רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן?

אמר רב נחמן בר יצחק: לא, אין להוכיח מכאן, ואפשר לומר דכולי עלמא [שלדעת הכל] רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. ולכן, אם מצא את השחוטים בבית — דכולי עלמא לא פליגי דשרי [הכל אינם חלוקים שמותר]. ומצד אחר, אם מצא אותם באשפה שבשוק — דכולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] שאסור, שודאי נפסלו בשחיטתם, והשליכום שם; כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה באשפה שבתוך הבית, מר סבר [חכם זה, ר' יהודה האוסר, סבור]: אדם עשוי להטיל נבלתו באשפה שבבית, ולכן יש לחשוש שנבילה היא. ומר סבר [וחכם זה, ר' חנינא המתיר, סבור]: אין אדם עשוי להטיל נבלתו באשפה שבבית, בגלל הסירחון, אלא ודאי שחוטה היא, והניח אותה שם לפי שעה. ועל פי פירוש זה דנים בהמשך הדברים.

אמר מר [החכם] בברייתא, אמר רבי: נראין דברי רבי יהודה האוסר, כשמצאן באשפה. ושואלים: מאי [מה, איזו] אשפה זו? אילימא [אם תאמר] אשפה שבשוק — הא [הרי] אמרת: דכולי עלמא לא פליגי [שהכל אינם חלוקים] שבמקרה זה אסור, ואין זו דעת ר' יהודה בלבד! אלא לאו פשיטא [האם לא פשוט] שמדובר פה באשפה שבבית, ובכך נחלקו, ופסק רבי כר' יהודה האוסר.

ומעתה אימא סיפא [אמור את סופם] של דברי רבי: ונראים דברי רבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי כשמצאן בבית. ויש לשאול: מאי [מה פירוש] שמצאן בבית? אילימא [אם תאמר] בבית ממש — האמרת [הרי כבר אמרת] דכולי עלמא לא פליגי דשרי [שהכל אינם חלוקים שמותר], ואין זו רק דעתו של ר' חנינא! אלא פשיטא [פשוט] שמדובר באשפה שבבית, שבזה נחלקו. ואם כן קשיא [קשה] מדברי רבי על דברי רבי, שבתחילה הוא פוסק כר' יהודה לאסור, ובסוף הוא פוסק כר' חנינא להתיר!