וכמה פגימת המזבח? כדי שתחגור (תתעכב) בה צפורן.

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא: כמה שיעור פגימת המזבח? ר' שמעון בן יוחאי אומר: טפח, ר' אליעזר בן יעקב אומר: כזית! ומתרצים: לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זו] ששנינו שצריך שתהא הפגימה טפח או כזית כדי לפוסלו — בסידא [בסיד] שמצפים בו את המזבח, הא [זו] שאמרנו שדי בחגירת ציפורן כדי לפסול — באבנא [באבן] עצמה.

א ושבים למה שנאמר לעיל, שצריך השוחט להראות סכינו לחכם קודם שחיטה. אמר רב הונא: האי טבחא דלא סר סכינא קמי [טבח, שוחט זה שלא הראה סכינו לפני] החכם — משמתינן ליה [מנדים אותו]. ורבא אמר: מעברינן ליה [מעבירים אותו] מתפקידו, ומכרזינן אבשריה [ומכריזים על בשרו] על הבשר ששחט, שטרפה היא.

ומעירים: ולא פליגי [ואינם חלוקים]: כאן, שרק מנדים אותו — בשנמצאת סכינו יפה, ורק מנדים אותו על שזלזל בכבוד החכם. כאן, כשמעבירים אותו ואף מכריזים על הבשר שהוא טריפה — בשלא נמצאת סכינו יפה, שיש לחשוש לכל מה ששחט. רבינא אמר: היכא [במקום] שלא נמצאת סכינו יפה — ממסמס ליה בפרתא [מורח אותו, את הבשר בפרש, צואה] שאפילו לגוי נמי לא מזדבן [גם כן לא יימכר].

ומסופר, ההוא טבחא דלא סר סכינו קמיה [מעשה בטבח אחד שלא הראה את סכינו לפני] רבא בר חיננא שהיה ממונה על כך במקומו, שמתיה ועבריה ואכריז אבשריה [נידהו והעביר אותו מתפקידו והכריז שבשרו] טרפה היא. אקלעו [הזדמנו] מר זוטרא ורב אשי לגביה [אצלו] למקומו של רבא בר חיננא, אמר להו [להם]: ליעיינו רבה במלתיה [יעיינו חכמים בעניינו] של שוחט זה, שמא תוכלו להקל בדינו, דתלו ביה טפלי [שתלויים בו ילדים קטנים], שהוא צריך לפרנסם, ואני עצמי איני יכול להכשירו לאחר שפסלתיו.

בדקה רב אשי לסכיניה [לסכינו] של אותו שוחט ונמצאת יפה, ואכשריה [והכשיר אותו]. אמר ליה [לו] מר זוטרא לרב אשי: ולא ליחוש מר לסבא [ואין אדוני חושש לכבודו של זקן], לרבא בר חיננא, שהוא העבירו ואתה מכשירו? אמר ליה [לו] רב אשי: שליחותיה קא עבדינן [שליחותו אנו עושים], שביקש מאיתנו לעיין בדבר, ומשום כך אין זה חסרון כבוד לו.

ב בעניין ששנינו במשנתנו שאין שוחטים בשיניים ובציפורן אמר רבה בר הונא: שן תלושה וצפורן תלושה מותר לשחוט בה לכתחלה. ומקשים: והא אנן תנן [והרי אנו שנינו]: חוץ ממגל קציר והמגירה, והשינים והצפורן, מפני שהן חונקין!

ומתרצים: משן על שן לא קשיא [לא קשה]: הא בחדא [זו בשן אחת] שוחטים בה לכתחילה, הא בתרתי [זו בשתים] אסור, מפני הרווח שביניהן, שהוא חונק (קורע) את הסימנים. מצפורן על צפורן לא קשיא [אינו קשה]: הא [זו] בתלושה מותר, הא [זו] במחוברת אסור.

ג משנה השוחט במגל קציר שהיא משוננת, אלא ששיניה כפופות מאד לצד אחד, ושחט בדרך הליכתה, בכיוון שאין העוקצים פוגעים בבשר — בית שמאי פוסלין, ובית הלל מכשירין. ולדעת הכל, אם החליקו את שיניה עד שאינה פוגמת — הרי היא כסכין.

ד גמרא אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: אף כשהכשירו בית הלל כששחט במגל קציר בדרך הליכתה, לא הכשירו אלא לטהרה מידי נבילה, כלומר, להחשיבה כשחוטה, ולא כנבילה שמטמאה את הנוגע בה והנושאה, אבל באכילה אסורה. אמר רב אשי: דיקא נמי [מדוייק גם כן] הדבר מלשון המשנה, דקתני [שהוא שונה בה]: "בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין", ולא קתני [ואינו שונה] בלשון: "בית שמאי אוסרין ובית הלל מתירין", שאין בית הלל מתירים אותה באכילה. ותוהים: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], שמדובר כאן רק לענין טומאת נבילות, ליתני [שישנה]: בית שמאי מטמאין ובית הלל מטהרין! אלא הביטויים פוסלין ומכשירין, ואוסרין ומתירין — חדא מילתא היא [דבר אחד הוא], ואין לדקדק בלשון זו.

ה משנה השוחט מתוך הטבעת הגדולה, העליונה בין הטבעות של קנה הנשימה, ושייר בה אפילו מלא רוחב החוט על פני כולה, ולא יצאה הסכין מחוץ לטבעת לכיוון הראש — שחיטתו כשרה. ר' יוסי בר' יהודה אומר: אפילו שייר מלא חוט על פני רובה, ולא על פני כולה — הרי זה כשר.

ו גמרא רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: הלכה כר' יוסי בר' יהודה, שאם שחט רוב טבעת — כאילו שחט כולה. ומכל מקום אף ר' יוסי בר' יהודה לא אמר שהשחיטה כשרה אלא בטבעת הגדולה העליונה, הואיל ומקפת את כל הקנה, אבל בשאר טבעות, שהטבעת אינה שלמה, אלא רצועת בשר מחברת את קצותיה — לא, אין שחיטתו כשרה, שאינו רשאי לשחוט בטבעת עצמה, אלא ברווח שבין טבעת לטבעת.

ותוהים: ובשאר טבעות לא אמר? והתניא [והרי שנויה ברייתא], ר' יוסי בר' יהודה אומר: