ואפילו הכלי מלא גרגרי חרדל, שרוב גרגרי החרדל אינם נוגעים בדפנותיו, ולמרות זאת הם נטמאים.

אמר ליה [לו] רב אדא בר אהבה לרבא: ויהא כלי חרס מיטמא מגבו, מקל וחומר: ומה כל שאר הכלים (שאינם כלי חרס) שאין מיטמאין מטומאה המצויה באוירן — מיטמאין מגבן, אם נגעה בהם טומאה, כלי חרס שמיטמא מאוירו — אינו דין שיטמא מגבו?

ומשיבים, אמר קרא [הכתוב] בדין הכלים הנמצאים באוהל המת: "וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל (שאין מכסהו מהודק) עליו טמא הוא" (במדבר יט, טו), ומשמע שטומאתו תלויה בפתחו, ויש לשאול: איזהו כלי שטומאתו קודמת (מקדימה) לפתחו, שנטמא ברגע שהטומאה נכנסת בפתחו — הוי אומר: זה כלי חרס, כפי שנאמר בטומאת השרץ: "וכל כלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו" וכו' (ויקרא יא, לג). ועל כלי זה אמר הכתוב שדווקא כי [כאשר] אין צמיד פתיל עליו הוא שטמא מפני שהטומאה נכנסת לאוירו, הא [הרי] אם יש צמיד פתיל עליו, ואין הטומאה נכנסת לאוירו — טהור, שאינו נטמא מגבו למרות שהוא באוהל המת.

ושואלים מצד אחר: ויהיו כל שאר הכלים שאינם כלי חרס מיטמאין מאוירן, מקל וחומר: ומה כלי חרס שאין מיטמא מגבו — מיטמא מאוירו, כל הכלים שמיטמאין מגבן — אינו דין שמיטמאין מאוירן?

ומשיבים, אמר קרא [הכתוב] בענין שרצים: "וכל כלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו" (ויקרא יא, לג), להדגיש: תוכו של כלי זה, ולא תוכו של כלי אחר.

ושואלים: והרי הני [אלה] פעמיים "תוכו" שכתובות בפסוק זה, הא דרשינהו [כבר דרשנו אותן] בתחילת הסוגיה ללמד: מה "תוכו" האמור לטמא — אף על פי שלא נגע, אף "תוכו" האמור ליטמא — אף על פי שלא נגע!

ומשיבים: ארבעה "תוכו" כתיבי [כתובים] בפסוק זה, כיצד? נאמר "תוכו" והיה יכול לכתוב "תוך" — הרי שנים, ושוב נאמר "תוכו" והיה יכול לכתוב "תוך";

חד לגופיה [אחד לגופו] של הענין, לומר שמטמא כל אוכל שבאוירו, למרות שלא נגע בו. וחד [ואחד] לגזירה שוה, ללמד שגם הכלי עצמו נטמא מאוירו בלי מגע. וחד [ואחד] ללמד: תוכו של זה ולא תוכו של אחר, שכלים אחרים אינם מקבלים טומאה מאוירם. וחד [ואחד] בא ללמד: תוכו ולא תוך תוכו, שכלי שנמצא בתוך כלי חרס, מציל על מה שבתוכו מן הטומאה שבאויר כלי החרס, ואפילו היה זה כלי שטף, כלומר, כלי שאינו כלי חרס.

ושואלים עוד: ולא יהו (יהיו) כל שאר הכלים מיטמאין מגבן, אלא רק מתוכן ובנגיעה, ונלמד זאת מקל וחומר: ומה כלי חרס שמיטמא מאוירו — אינו מיטמא מגבו, כל הכלים שאין מיטמאין מאוירן — אינו דין שאין מיטמאין מגבן?

ומשיבים, אמר קרא [הכתוב]: "וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא" (במדבר יט, טו), ונדייק: האי [זה], כלי חרס, הוא דכי [שכאשר] אין צמיד פתיל עליו הוא טמא, הא [אבל] אם יש צמיד פתיל עליו — טהור, ואפילו נגעה טומאה בגבו; הא [אבל] כל שאר הכלים, בין שיש צמיד פתיל עליהם בין שאין צמיד פתיל עליהם — מיטמאין, מפני שהטומאה באה להם גם מגבם.

א משנה יש טהור בכלי עץ שכיוצא בו טמא בכלי מתכות, וטהור בכלי מתכות שכיוצא בו טמא בכלי עץ.

ב גמרא בפירוש משנתנו תנו רבנן [שנו חכמים]: גולמי כלי עץ כלומר, כלי עץ שיש להם בית קיבול, וראויים למלאכתם, אלא שעדיין לא נגמרה עשייתם — הרי הם כבר טמאין, ראויים לקבל טומאה. אבל פשוטיהן, כלי עץ שטוחים, שאין להם בית קיבול, כגון לוח — טהורין. ואילו גולמי כלי מתכות, שראויים למלאכתם, אלא שלא נגמרה כל עשייתם — טהורין, אבל פשוטיהן כגון מחט — טמאין, אם הם ראויים למלאכה. נמצא שהטהור בכלי עץ (כלי פשוט) — טמא בכיוצא בו בכלי מתכות, ואילו טהור בכלי מתכות (גולם) — טמא בכלי עץ.

ואלו הן גולמי כלי עץ: כל שעתיד עוד לשוף (לשייף) אותו, לשבץ בו אבנים טובות וכדומה, או לגרר, להחליק אותו במפסלת, לכרכב, לעשות סביבו חריצים ובליטות לנוי, להטיח בטונס, לשפשף ולהחליק אותו בעור של דג, או כלי שהיה מחוסר כן (בסיס), או אוגן (שפה), או אוזן (ידית) — טמא כלומר, ראוי לקבל טומאה, כיוון שהוא ראוי למלאכתו. אבל אם היה מחוסר חטיטה, שעדיין לא נעשה בו בית קיבול — הרי הוא טהור.

ותוהים: מחוסר חטיטה פשיטא [פשוט] שאינו מקבל טומאה, הרי אין זה כלי כלל! ומשיבים: לא צריכא [לא נצרכה] הלכה זו אלא במקרה דחק קפיזא בקבא [שחקק חלל של שלושה לוגים בתוך דבר שרוצה לחקוק בו קב שלם, ששה לוגים], שלמרות שיש לו בית קיבול, הואיל ולא נגמרה מלאכתו של כלי זה עצמו — אינו מקבל טומאה.

וממשיכה הברייתא, ואלו הן גולמי כלי מתכות: כל שעתיד