מאי לאו [האם לא] מדובר כאן בעוף, דקא בעי ליה לדמיה ליניכא [שהוא צריך את דמו כדי לטפל בעש]? ומכאן שיש לעוף דין שחיטה מן התורה, שאם לא כן, מדוע אם נחרו ייפטר מכיסוי הדם? והרי גם נחירה כשרה בו! ודוחים: לא בעוף מדובר כאן, אלא בחיה, דקא בעי ליה לדמיה ללכא [שהוא צריך את דמו לצבע אדום], ואין מכאן ראיה.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו: מלק הכהן עוף קדשים מן העורף בסכין, ולא בצפורן כפי שציותה התורה — הרי העוף נעשה נבילה, ומטמא בגדים של האוכלו כשהוא נמצא בבית הבליעה שלו. ואי אמרת [ואם אומר אתה] שאין שחיטה לעוף מן התורה, וכל דרך שחותך את הסימנים מוציאה אותה מידי טומאת נבילה, נהי נמי דכי תבר ליה [גם אם אמנם כאשר מולק בסכין ושובר] מתחילה את השדרה והמפרקת הויא לה [נעשתה] בכך טרפה, מכל מקום תהני [תועיל] לה הסכין שחותך בה אחר כך את הסימנים לטהרה מידי טומאת נבלה! אלא מכאן שרק שחיטה כדינה מכשירה את העוף, ולא אופן אחר של חיתוך הסימנים!

ומשיבים: אף שכך היא דעת התנא של משנה זו, מכל מקום הוא, ר' יצחק בן פנחס, שאמר שאין שחיטה לעוף מן התורה — כי האי תנא [כדעת תנא זה] אמר, דתניא [ששנויה ברייתא] בענין פסולי המוקדשים (קרבנות שנפל בהם מום ונפדו), ר' אלעזר הקפר ברבי (הגדול) אומר: מה תלמוד לומר: "אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו" (דברים יב, כב)? וכי מה למדנו מצבי ואיל מעתה לפסולי המוקדשים?

אלא הרי זה (צבי ואיל) בא ללמד על פסולי המוקדשים, ונמצא למד מהם, מקיש (משווה) הכתוב צבי ואיל, שהם חיות ולא בהמות, לפסולי המוקדשין: מה פסולי המוקדשין דינם בשחיטה, כדי להכשירם באכילה, שנאמר בהם "וזבחת" (שם כא) — אף צבי ואיל דינם בשחיטה; ומוסיף ר' אלעזר הקפר: ועוף אין לו דין שחיטה מדברי תורה אלא מדברי סופרים.

ומעירים: מאן תנא דפליג עליה [מיהו התנא שחולק עליו] על רבי אלעזר הקפר, וסבור שיש שחיטה לעוף מן התורה (כפי שהוכחנו מן המשנה בענין המולק בסכין)? שיטת רבי היא, דתניא [ששנויה ברייתא], רבי אומר: מה שנאמר "וזבחת... כאשר צויתיך" (שם כא) — מלמד שנצטוה משה על הלכות שחיטה, למרות שאינן מפורשות בתורה: על חיתוך הושט ועל חיתוך הקנה, ועל שחיטת רוב סימן אחד בעוף, ועל שחיטת רוב שנים בבהמה.

א שנינו במשנה שהשוחט סימן אחד בעוף שחיטתו כשרה. איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בדבר, רב נחמן אמר: בכל אחד משני הסימנים מדובר, או וושט או קנה. רב אדא בר אהבה אמר: וושט דווקא ולא קנה. ומסבירים את לשון המשנה לשיטת כל אחד מהם. רב נחמן אמר או וושט או קנה — שהרי סימן אחד קתני [הוא שונה], אחד כל דהו [כל שהוא, איזה שיהיה]. ואילו לשיטת רב אדא בר אהבה שאמר וושט ולא קנה, מאי [מה פירוש] אחד — מיוחד, והוא הוושט.

(סימן לראיות שמביאה הגמרא: שחט את הגרגרת, שחט חצאין — שני חצאי סימנין, שחט חצי גרגרת, פגימה — היה חצי קנה פגום, דחטאת העוף כיצד מולקים).

מיתיבי [מקשים] על שיטת רב נחמן ממה ששנינו בברייתא: שחט את הוושט בעוף ואחר כך נשמטה (נעקרה ממקומה) הגרגרת (הקנה) — הרי זו שחיטה כשרה; אם נשמטה הגרגרת ואחר כך שחט את הוושט — פסולה, לפי שמשעה שנשמטה הגרגרת הריהי טריפה. שחט את הוושט ונמצאת הגרגרת שמוטה, ואינו יודע אם קודם שחיטה נשמטה אם לאחר שחיטה נשמטה — זה היה מעשה שאירע ואמרו חכמים: כל ספק בשחיטה — פסולה. הרי שהתנא מזכיר שחיטה של וושט לבדו, שהיא כשירה, ואילו שחיטה בגרגרת לא קתני [אינו שונה]!

ומשיבים: אין זה משום ששחיטת הגרגרת לבדה לא היתה מועילה, אלא התנא מביא מקרה זה דווקא, משום שהגרגרת עבידא לאישתמוטי [עשויה להישמט], מה שאין כן הוושט.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה נוספת ממה ששנינו בברייתא: שחט שני חצאי סימנין בעוף, חצי וושט וחצי קנה — פסולה, שצריך לשחוט רובו של סימן אחד לפחות; ואין צריך לומר אם עשה כן בבהמה, שכן בבהמה צריך לשחוט רוב של כל אחד מן הסימנים. ר' יהודה אומר: בעוף אינו כשר עד שישחוט את הושט וגם את הורידין כדי שיצא הדם. הרי שר' יהודה מזכיר וושט דווקא ולא קנה! ומשיבים: גם כאן, אין זה משום ששחיטה בקנה לבדו לא תועיל, אלא הוא ענין של מציאות, משום שושט סמוך לורידין.

ועוד מציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה לשיטת רב נחמן ממה ששנינו בברייתא: שחט חצי גרגרת, ושהה כדי שחיטה אחרת, וגמר שחיטתו — הרי זו כשרה, ואין בזה פסול של שהייה בשחיטה. מאי לאו [האם לא] מדובר כאן בשחיטת עוף שהכשרו בסימן אחד, ומאי [ומה פירוש] שגמרה את שחיטתו — גמרה את שחיטת הגרגרת שהיא ראשונה לשחיטה? ומשמע שבשחיטת גרגרת בלבד כשרה! ודוחים: לא, הכוונה היא בבהמה, שצריך לשחוט בה שני סימנים, ומאי [ומה פירוש] גמרה — גמרה לשחיטה כולה.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו בברייתא: הרי שהיה חצי הקנה פגום קודם השחיטה, והוסיף עליו חיתוך כל שהוא וגמרו — שחיטתו כשרה. מאי לאו [האם לא] מדובר כאן בשחיטת עוף, ומאי [ומה פירוש] גמרו — גמרו לשחיטת רוב קנה? משמע שבזה בלבד השחיטה כשרה! ודוחים: לא, מדובר כאן בבהמה, ומאי [ומה פירוש] גמרו — כוונתו גמרו לוושט גם כן.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו בברייתא: כיצד מולקין חטאת העוף? חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר עד שמגיע לוושט או לקנה; הגיע לוושט או לקנה — חותך בציפורנו סימן אחד ורוב בשר עמו, ובעולה — חותך שנים (שני סימנים) או רוב שנים. הרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על דעת רב אדא בר אהבה, שהרי מפורש שם "או לוושט או לקנה"! ומסכמים: אכן, תיובתא [קושיה] חמורה היא, ונדחו דבריו.

ושואלים: מאי הוי עלה [מה היה עליה] על מחלוקת זו? ותמהים: מאי הוי עלה [מה היה עליה]?! הרי כדקאמרת [כמו שאמרת], שנדחו דברי רב אדא בר אהבה! ואומרים: משם אין הוכחה גמורה, דלמא שאני התם [שמא שונה שם] במליקה, דאיכא [שיש] כבר חיתוך שדרה ומפרקת מתחילה, ודווקא במקרה זה חיתוך הקנה לבדו מועיל כדי לגמור את המליקה, מה שאין כן בשחיטת עוף חולין.

ואם כן, מאי [מה הדין]? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] מן המסופר דההוא בר אווזא דהוה בי [שברווז אחד שהיה בבית] רבא אתא כי ממסמס קועיה דמא [בא כאשר היה צווארו מלוכלך בדם], ולא ידעו האם הוא טריפה, שנפסק הקנה או ניקב הוושט, אמר רבא: היכי נעביד [כיצד נעשה] בברווז זה?