סתימתאה [הסתום, שדבריו נאמרו בסתם] בלא הזכרת שמו, אבל חכמים אומרים: שנים שוחטים זבח אחד, ולשיטתם עומדת הקושיה בעינה: אם אין שחיטה אלא לבסוף מדוע לא תחלק המשנה בשחיטת פרה אדומה על ידי שנים, שהפרה מטמאה את האחרון ששחטה, ולא את הראשון!

וכן לדעת רבי אלעזר ברבי שמעון, הסבור שאין שנים שוחטים זבח אחד, נמי לפלוג [גם כן נחלק] בשחיטה עצמה, כגון ששחט חד גברא [אדם אחד] בשני סודרים, שלאחר שהתחיל לשחוט פשט את סודרו ולבש סודר אחר, דסודר קמא [שאת הסודר הראשון] לא מטמא, ואת הסודר בתרא [האחרון] מטמא, שהרי אינה לשחיטה אלא בסוף! אלא צריך לומר כי ברייתא זו, רק בפסולא של פרה קא מיירי [הוא עוסק], כשאירע בה פסול, אבל בהכשרה כשהיא נעשית בכשרות לא קא מיירי [אינו עוסק], ואין מכאן ראיה.

מתיב [מקשה] רב אידי בר אבין על השיטה שאינה לשחיטה אלא לבסוף, ממה ששנינו בענין השוחט את קרבן הפסח על החמץ (כשחמץ ברשותו), שאם שחטו לשמו ובזמנו, בערב פסח אחר חצות — לוקה משום "לא תזבח על חמץ דם זבחי" (שמות כג, יח), ואם שחטו שלא לשמו, ובכך פסלו — פטור משום שחיטה על החמץ. ואם שחטו על החמץ במועד כלומר, בחג הפסח, הרי אם שחטו לשמו — פטור, מפני שקרבן פסח פסול הוא, שנשחט לאחר זמנו. אבל אם שחטו שלא לשמו, אלא לשם קרבן שלמים — חייב, מפני שהוא כשר כקרבן שלמים, ובשעת איסור חמץ נאסר לשחוט כל קרבן כשחמץ ברשותו.

והוינן [והיינו עוסקים, מתקשים] בה: יש לדייק מכאן כי טעמא [הטעם, דווקא] כששחט אותו במועד במפורש שלא לשמו — חייב, הא סתמא [הרי אם שחט אותו סתם] בלי לפרש — פטור, וכדין פסח שנשחט לאחר זמנו;

ואמאי [ומדוע] פטור? הלוא קרבן פסח שנעשה בסתם בשאר ימות השנה שלא בערב פסח — קרבן שלמים הוא, והרי גם אם שחט שלמים על החמץ בשעת איסורו, עובר על "לא תשחט על חמץ"! שמע מינה [האם נלמד מכאן] שפסח בשאר ימות השנה בעי [צריך] עקירה משמו הראשון, שיאמר שהוא מקריבו לשלמים, כדי להחשיבו כקרבן שלמים?

ואמר ר' חייא בר גמדא, נזרקה תשובה מפי החבורה של החכמים שעסקו בדבר, וכך אמרו: אין מכאן ראיה, שכן הכא במאי עסקינן [כאן במה עוסקים אנו]? כגון שהיו הבעלים של אותו פסח טמאי מתים, שהם נדחין לפסח שני בארבעה עשר באייר, דסתמא [שסתמו] של אותו פסח לשמו קאי [הוא עומד], מפני שהוא מיועד לפסח שני. והאי [ודווקא פסח זה] הוא דבעי [שצריך] עקירה משמו הראשון, ואם לא עשה כן — קרבן פסח פסול הוא, ופטור כששחטו על החמץ במועד, הא [אבל] קרבן פסח אחר שעבר זמנו — לא בעי [אינו צריך] עקירה, ואם שחטו בסתם — דינו כשוחט שלמים.

ומעתה לענייננו: פסח זה שמיועד לפסח שני, ושחטו במועד על החמץ, ופטור משום שהוא קרבן פסח פסול, אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] שישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף — משום כך הוא פטור, מפני שאיפסיל ליה [נפסל לו] כבר מתחלת השחיטה, כדין פסח שנשחט שלא בזמנו. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שאינה לשחיטה אלא בסוף, מדוע יהיה פטור אם נשחט על החמץ? והלוא כיון ששחט ביה פורתא [בו מעט] כבר אידחי ליה [נדחה לו] מפסח, שאי אפשר כבר להקריב אותו לפסח שני, שהרי כבר החל לשוחטו, ואם כן, אידך כי קא שחיט [השאר שהוא שוחט] בסתם — שלמים קא שחיט [הוא שוחט] על החמץ!

אמר ליה [לו] אביי: אין מכאן ראיה, שכן נהי דאידחי ליה [גם אם אמנם נדחה] לאחר תחילת השחיטה מלהיות קרבן פסח, מדמי פסח מי אידחי [האם נדחה]? הרי עדיין יכול לפדותו קודם גמר שחיטה, ולקנות בדמיו כבש אחר לפסח שני, וכיון שכן, סתם שחיטה שלו היא לשם פסח.

וכי תימא [ואם תאמר] שאינו יכול לפדותו לאחר שהחל לשוחטו, שהרי בעי [צריך] הקרבן העמדה והערכה בפני כהן כדי לפדותו, וכבש זה שנשחט אינו יכול לעמוד על רגליו — דבר זה אינו מעכב, והתנן [וכן שנינו]: שחט בה שנים סימנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת — הרי היא כחיה לכל דבריה, וניתן לפדותה, כל זמן שלא מתה ממש.

א אמר רב יהודה אמר רב: השוחט בשנים ושלשה מקומות לאורך הצואר, ויש בכולם יחד שיעור שחיטה — שחיטתו כשרה. והוסיף רב יהודה: כי אמריתה קמיה [כאשר אמרתי את ההלכה הזו לפני] שמואל, אמר לי: בעינן [צריכים אנו] שתהיה שחיטה מפורעת, גלויה וניכרת, וליכא [ואין כאן], כיון שהשחיטה היא בכמה מקומות.

ומעירים, ואף ר' שמעון בן לקיש סבר [סבור]: בעינן [צריכים אנו] שחיטה מפורעת, שאמר ר' שמעון בן לקיש: מנין לשחיטה שהיא צריכה להיות מפורעת? שנאמר: "חץ שחוט לשונם מרמה דבר" (ירמיהו ט, ז), וכשם שחץ חותך במקום אחד, כך גם השחיטה צריכה להיות במקום אחד.

מתיב [מקשה] על כך רבי אלעזר ממה ששנינו במשנה: שנים אוחזין בסכין ושוחטין, אפילו היה אחד מלמעלה ואחד מלמטה — שחיטתו כשרה. והבין ר' אלעזר שמדובר כשכל אחד מהם אוחז בסכין אחרת ושוחט במקום אחר בצוואר, אחד למעלה ואחד למטה. ולפי דברי שמואל ור' אלעזר, אמאי [מדוע] שחיטתם כשרה? והא ליכא [והרי אין כאן] שחיטה מפורעת, שהרי כל אחד מהם שוחט במקום אחר!

אמר ליה [לו] ר' ירמיה: משנתינו זו עוסקת בסכין אחד ושני בני אדם, שמחזיקים בה משני צדדים ועושים חתך אחד באלכסון, מלמעלה למטה.

אמר ליה [לו] רבי אבא: אי הכי [אם כך], היינו דתני עלה [זה ששנו עליה] על משנה זו: אין חוששין שמא יטרפו זה על זה אינו מובן. שכן אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] שמדובר בשתי סכינין ושני בני אדם — שפיר [יפה, מובן הדבר], מהו דתימא [מהו שתאמר]: ליחוש דלמא סמכי אהדדי [נחשוש שמא יסמכו זה על שחיטתו של זה], והאי לא אתי למעבד רובא והאי לא אתי למעבד רובא [וזה לא יבוא לעשות חיתוך רוב סימנים וזה לא יבוא לעשות חיתוך רוב סימנים], ונמצא שעושים אותה טריפה, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שאין חוששין.

אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שמדובר בסכין אחת ושני בני אדם, האי [זה] הביטוי "אין חוששין שמא יטרפו זה על זה" אין לו מקום כאן, אלא "שמא ידרוסו זה על זה" מיבעי ליה [צריך הוא לומר], שהחשש הוא שמא מתוך שזה מושך לכאן וזה לכאן, ידחקו את הסכין על הסימנים, ויהיה בכך פסול של דריסה!

אמר ליה [לו] רבי אבין, תני [שנה]: אין חוששין