מי [האם] מצטרף סימן ראשון בשחיטה לסימן שני לטהרה על כל פנים מידי נבלה או לא?

ועל כל פנים, עד כאן לא איבעיא לן [לא נשאלה לנו, לר' זירא] השאלה, כשניקבו בני המעיים לאחר שנשחט סימן אחד, אלא כדי לטהרה מידי נבלה, אבל באכילה היא אסורה, שטריפה היא. ומכאן שחזר בו ר' זירא ממה שאמר שאם נולדו בבהמה סימני טריפה לאחר שחיטת הקנה אין היא נאסרת משום טריפה.

אמר ליה [לו] רב אחא בר רב לרבינא: דלמא [שמא] לעולם לא הדר ביה [לא חזר בו] ר' זירא, וגם מתחילה היה סבור שהיא נעשית טריפה לאחר שחיטת סימן אחד, ור' זירא שאמר לרבא: מאחר שנולדו בה סימני טריפה התרת, מה לי בריאה מה לי בבני מעיה — לדבריו, לפי שיטתו, של רבא קאמר [הוא אומר], שחילק כן בדעת ריש לקיש, וליה לא סבירא ליה [ואולם לו לר' זירא עצמו הוא אינו סבור כן], אלא לדעתו, גם לאחר שנשחט סימן אחד בבהמה הריהי נעשית טריפה.

א ושבים לדבריו של ריש לקיש, שלאחר שנשחט הקנה נחשבת הריאה כמי שניטלה מן הבהמה ו"מונחת בסל", ואם ניקבה קודם שנגמרה השחיטה — אין זה עושה את הבהמה טריפה. אמר רב אחא בר יעקב, שמע מינה [למד ממנה] מדבריו של ר' שמעון בן לקיש: מזמנין את ישראל על בני מעיים של בהמה שנשחטה, שיבוא ויאכל עמו, ואין מזמנין את הגוים על בני מעיים של בהמה שנשחטה, מפני שהם אסורים עליהם באכילה.

מאי טעמא [מה טעם הדבר]? אצל ישראל שבשחיטה תליא מילתא [תלוי הדבר], שהשחיטה שציותה התורה היא המתירה את הבהמה באכילה, כיון דאיכא [שיש] שחיטה מעלייתא [מעולה, כשרה] שנשחטו רוב שני הסימנים — אישתרי להו [הותרו להם] בני המעיים, אף שהבהמה עדיין לא מתה לגמרי. ואילו גוים שבנחירה (בהריגה) של הבהמה סגי להו [די להם], כדי שלא לעבור על אכילת אבר מן החי, שגם הם אסורים בו, הואיל ובמיתה תליא מילתא [תלוי הדבר], ורק אחרי שהבהמה מתה לגמרי היא מותרת להם, ולא על ידי שחיטה, הני [אותם] בני מעיים, שלאחר שחיטת הסימנים נחשבים כאילו הוצאו מגוף הבהמה בעודה חיה — כאבר מן החי דמו [נחשבים], ולכן הם אסורים עליהם באכילה.

אמר רב פפא: הוה יתיבנא קמיה [הייתי יושב לפני] רב אחא בר יעקב, ובעי דאימא ליה [ורציתי לומר לו]: לפי דבריך הרי זה תמוה, מי איכא מידי [האם יש דבר] שלישראל שרי [מותר] ולגוי אסור? ולא אמרי ליה [ולא אמרתי לו], לא שאלתי אותו שאלה זו, מפני דאמינא [שאמרתי] בלבי: הא טעמא קאמר [הרי טעם הוא אומר לדבריו], ומה לי לשאול.

ומעירים: תניא [שנויה ברייתא] שלא כדברי רב אחא בר יעקב: הרוצה לאכול מבהמה עוד קודם שתצא נפשה, שעשה כן לשם רפואה — חותך כזית בשר מבית (ממקום) השחיטה ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה, וממתין לה עד שתצא נפשה של הבהמה ואוכלו, ודבר זה אחד גוי ואחד ישראל מותרין בו. משמע שאין חילוק בזה בין ישראל לגוי.

ומעירים: מסייע ליה [לו] הדבר לרב אידי בר אבין, שאמר רב אידי בר אבין אמר ר' יצחק בר אשיאן: הרוצה שיבריא ויתחזק, חותך כזית בשר מבית שחיטתה של בהמה ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה, וממתין לה עד שתצא נפשה, ואחד גוי ואחד ישראל מותרין בו.

ב משנה השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהן דם בזמן השחיטה — הרי הם כשרים, וכיון שלא יצא מהם דם הריהם נאכלין בידים מסואבות (טמאות), כלומר, בלא נטילת ידים, לפי שלא הוכשרו לקבל טומאה על ידי הדם, ואין אוכל מקבל טומאה אלא אם בא עליו אחד משבעה משקים, ובהם דם. ר' שמעון אומר: הוכשרו לקבל טומאה בשחיטה עצמה.

ג גמרא ומדייקים: טעמא [הטעם, דווקא] מפני שלא יצא מהן דם הריהם נאכלים בידיים מסואבות, הא [הרי] אם יצא מהן דם — אין נאכלים בידים מסואבות. ויש לתמוה: אמאי [מדוע]? הלוא סתם ידים בדרגת שניות לטומאה הן, ואין שני לטומאה שנגע בחולין עושה שלישי בחולין שנגע בהם, אינו מטמא אותם כלל, אלא רק בתרומה וקדשים!

ומוסיפים: וממאי [ומנין] שבבהמה חיה ועוף של חולין עסקינן [עוסקים אנו], ולא בקדשים, שסתם ידים מטמאות אותן? דקתני [שהרי הוא שונה] בה חיה, שאילו היה מדובר בקדשים, חיה בקדשים מי איכא [האם יש]? הרי אין קרבן מן החיה! ותו [ועוד], אי [אם] מדובר בקדשים, כי [כאשר] לא יצא מהן דם כשרה היא? והרי בקדשים הוא עצמו לדם הוא צריך, לצורך זריקה על המזבח, וקרבן שלא נזרק דמו לא הורצה!

ותו [ועוד], אי [אם] מדובר בקדשים, כי [כאשר] יצא מהן דם מי [האם] מכשיר הוא לקבל טומאה? והאמר [והרי אמר] ר' חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מנין לדם קדשים שאינו מכשיר אוכלים לקבל טומאה? שנאמר: "על הארץ תשפכנו כמים" (דברים יב, טז), ומכאן אנו למדים שדם שנשפך כמים, שאין בו שימוש, כלומר, דם חולין — הוא מכשיר אוכלים לקבל טומאה, כמים שהזכיר הכתוב בענין זה ("וכי יותן מים על זרע" וכו'. ויקרא יא, לח), אבל דם שאינו נשפך כמים, דם הקדשים, שמקבלים אותו בכלי לשם זריקה על המזבח — אינו מכשיר!

ותו [ועוד] יש לשאול: אי [אם] מדובר בקדשים, הרי גם כי [כאשר] לא יצא מהם דם לא מתכשרי [אינם מוכשרים] לקבל טומאה, מכל מקום ליתכשרי [שיהיו מוכשרים] לקבלת טומאה בחיבת הקדש, דקיימא לן [שמוחזק בידינו] שחיבת הקדש מכשרתן לקדשים לקבל טומאה, אף על פי שלא באו עליהם משקים!

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: הכא [כאן] במשנתנו בחולין שלקחן (קנה אותם) בירושלים בכסף מעשר שני עסקינן [עוסקים אנו], שיש להם קדושת מעשר שני, ושני עושה בהם שלישי. ומשנה זו שלא כשיטת ר' מאיר היא, דתנן [ששנינו במשנה]: