שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ופסולי המוקדשין אסירי [אסורים] בגיזה ועבודה — דמן גם כן נאסר בהנאה ולכן לבעי [יצטרך] קבורה, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שהוא מותר בהנאה.

תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: הכתוב "ודם חללים ישתה" (במדבר כג, כד) מלמד כי הדם הנחשב משקה ומכשיר אוכלים לקבל טומאה, הוא דם של חללים, שכבר מתו — פרט לדם קילוח, הדם שמקלח בכח, שהוא דם של חיים, שאינו מכשיר את הזרעים.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: השוחט בהמה והתיז (וניתז) דם השחיטה על הדלעת של תרומה — רבי אומר: הוכשר הדלעת לקבל טומאה בדם זה, ר' חייא אומר: תולין, ספק הוא.

אמר ר' אושעיא: מאחר שרבי אומר הוכשר, ור' חייא אומר תולין, ואין בידינו להכריע ביניהם, אנו על מי נסמוך? באו ונסמוך על דברי ר' שמעון, שהיה ר' שמעון אומר: שחיטה מכשרת ולא דם.

ובפירוש הדברים אמר רב פפא: הכל מודים, גם רבי וגם ר' חייא, היכא דאיתיה [במקום שישנו] הדם על הדלעת מתחלה ועד סוף השחיטה — כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] שדם זה מכשיר, כדין דם שחיטה (וכדעת חכמים החולקים במשנתנו על ר' שמעון). כי פליגי [כאשר הם חלוקים] הרי זה כאשר ניתז הדם על הדלעת בתחילת השחיטה, ונתקנח הדם מן הדלעת בין שחיטת סימן אחד לסימן שני; רבי סבר [סבור]: ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף כלומר, השחיטה קרויה שחיטה מתחילתה עד סופה, ולפיכך האי [דם זה], שניתז כבר בתחילת השחיטה, דם שחיטה הוא קרוי, ומכשיר.

ואילו ר' חייא סבר [סבור]: אינה לשחיטה אלא בסוף, ואם כן, האי [דם זה] שניתז בתחילה, דם מכה (פצע) הוא, שאינו מכשיר. ולפי זה, מאי [מה פירוש] תולין שאמר ר' חייא? תולין הדבר עד גמר שחיטה, אי איתיה [אם ישנו] הדם על הדלעת בסוף שחיטה — מכשיר, ואי [ואם] לא — לא מכשיר.

ושואלים: ומאי [מה פירוש] דברי ר' אושעיא "באו ונסמוך על דברי ר' שמעון"? והרי לר' שמעון דם שחיטה לא מכשיר כלל, ואילו לר' חייא הוא מכשיר!

ומשיבים: בנתקנח הדם קודם סוף השחיטה מיהו [על כל פנים] אשוו להדדי [הושוו דבריהם של ר' שמעון ור' חייא זה לזה], מר [חכם זה] סבור שלא מכשיר, ומר [וגם חכם זה] סבור שלא מכשיר, אף שטעמיהם שונים, ואם כן הוה ליה רבי חד [נמצא רבי אחד] שסבור שהוא מכשיר, ואין דבריו של אחד במקום שנים.

רב אשי אמר: הביטוי "תולין" — לעולם משמע, דבר שיש בו ספק בעיקר דינו, ולא דבר שמציאותו עומדת להתברר. ובמקרה שנתקנח הדם קודם גמר השחיטה, לר' חייא ספוקי מספקא ליה [מסופק לו הדבר] בעיקר הדין, אי [האם] ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף, ואם כן הריהו בכלל דם שחיטה ומכשיר, או אינה לשחיטה אלא בסוף ואינו מכשיר. ולפי זה, מאי [מה פירוש] תולין? לא שהדבר תלוי האם יישאר הדם עד סוף השחיטה, אלא שאם נגעה טומאה בדלעת לאחר שנתקנח ממנה הדם — לא אוכלין את דלעת התרומה, שמא נטמאה, ולא שורפין אותה, שמא טהורה היא, ואסור לשורפה.

ומקשים: ולפי זה מאי [מה פירוש] "באו ונסמוך על דברי ר' שמעון"? והרי לדעת ר' שמעון הדם לא מכשיר כלל, והדלעת טהורה, ואילו לר' חייא ספיקא [ספק] הוא! ומשיבים: לענין שריפה מיהו [על כל פנים] שוו להדדי [שווים הם זה לזה], מר לא שרפיה [חכם זה, ר' שמעון, לא שורף אותו], משום שלדעתו לא הוכשרה הדלעת, ומר לא שרפיה [וחכם זה, ר' חייא, גם כן אינו שורף אותו] מספק, ואם כן

הוה ליה רבי חד [נמצא רבי אחד], הסבור שניתן לשורפה, ואין דבריו של אחד במקום שנים. והכי קאמר [וכך אומר] ר' חייא: במקרה כגון זאת, אם נגעה טומאה בדלעת תולין כלומר, לא אוכלין משום שיתכן שבכך הוכשרה ונטמאה, ולא שורפין, שהרי לא ודאי שהוכשרה ונטמאה.

ב בעי [שאל] ר' שמעון בן לקיש: צריד (יבש) של מנחות, כלומר, סולת יבשה של מנחה, שלא נבללה בשמן, וכך לא הוכשרה במשקה לקבלת טומאה, ומכל מקום כשנגעה בה טומאה הריהי פסולה להקרבה ולאכילה משום "חיבת הקודש" המכשירה אותה לקבלת טומאה, האם מונין בו ראשון ושני, כדרך שמונים בכל מאכל שנטמא, שאם נגע באב הטומאה נעשה ראשון לטומאה, ועושה שני, או אין מונין בו ראשון ושני? ומבארים: כי מהניא [האם כאשר מועילה] חבת הקדש הרי זה רק לאפסולי גופיה [לפסול אותו עצמו] להקרבה ולאכילה, אבל למימנא ביה [למנות בו] ראשון ושני — לא, או דלמא לא שנא [שמא אינה שונה], וכיון שחיבת הקודש מכשרתו — הרי הוא נעשה כשאר אוכל?

אמר ר' אלעזר: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא על הפסוק "מכל האוכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים יטמא" (ויקרא יא, לד), אוכל הבא במים — הוכשר לקבל טומאה ולמנות בו ראשון ושני, אוכל שאינו בא במים — לא הוכשר, ואם כן הוא הדין לצריד של מנחות.

ותוהים: אטו [וכי] ר' שמעון בן לקיש לית ליה [אין לו, אינו יודע] הלכה זו שרק אוכל הבא במים מקבל טומאה? אלא ר' שמעון בן לקיש הכי קמיבעיא ליה [כך נשאלת לו השאלה]: חבת הקדש שמכשירה קדשים לפוסלם להקרבה אם נטמאו, האם כאוכל הבא במים דמי [נחשב], שעושה ראשון ושני, או לא?

ומוסיפים: ר' אלעזר שהשיב לו, נמי [גם כן] מיתורי קראי קאמר [מיתורי המקראות הוא אומר] ומשם הוא לומד: מכדי כתיב [הואיל ונאמר]: "וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם" (שם לח), אם כן, הכתוב "מכל האוכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים יטמא" למה לי?