לא ילפינן [אין אנו למדים]. ואתא [ובא] ר' אליעזר למימר [לומר]: ילפינן [למדים אנו] חוץ מפנים שהבעלים פוסל, ואתא [ובא] ר' יוסי למימר [לומר]: אפילו בפנים נמי [גם כן] זה מחשב וזה עובד לא אמרינן [אין אנו אומרים].

א אתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בבעיה הקשורה למשנתנו: השוחט את הבהמה על מנת לזרוק דמה לעבודה זרה, או על מנת להקטיר חלבה לעבודה זרה — ר' יוחנן אמר: השחיטה פסולה על ידי כך, והבהמה אסורה בהנאה. ר' שמעון בן לקיש אמר: מותרת.

ומסבירים את השיטות: ר' יוחנן אמר פסולה, כי לדעתו בעבודת הקרבנות מחשבין מעבודה לעבודה, כלומר, העוסק בעבודה אחת, ומחשב באותה שעה מחשבת פסול בעבודה שניה — הרי זה פוסל, וילפינן [ולמדים אנו] חוץ מפנים, שכשם שדין זה קיים לגבי קרבנות — כך הוא לגבי איסור הקרבה לעבודה זרה.

ריש לקיש אמר מותרת, כי לדעתו אין מחשבין בקדשים מעבודה לעבודה, ולא גמרינן [וגם אין אנו למדים] חוץ מפנים.

ואזדו לטעמייהו [והם הולכים לשיטותיהם], דאתמר [שנאמר] שנחלקו ביחס לעבודת הקרבנות בפנים: שחטה את החטאת לשמה על מנת לזרוק דמה שלא לשמה — ר' יוחנן אמר: פסולה, ר' שמעון בן לקיש אמר: כשרה.

ומסבירים: ר' יוחנן אמר פסולה, כי מחשבין מעבודה לעבודה, וטעם הדבר — מפני שגמרינן [לומדים אנו] דין מחשבה שלא לשמה בחטאת מדין מחשבת פיגול, שהשוחט קרבן על מנת לזרוק דמו לאחר זמנו, עושה אותו פיגול. ואילו ר' שמעון בן לקיש אמר כשרה, שלשיטתו, בפסול מחשבת שלא לשמה אין מחשבין מעבודה לעבודה, וטעמו — מפני שלא גמרינן [אין אנו למדים] ממחשבת פיגול למחשבת פסול אחרת.

ומעירים: וצריכא [וצריך] שתיאמר המחלוקת ביניהם בשני הנושאים, מפני דאי איתמר בהא [שאם היתה נאמרת המחלוקת רק בזו], בשוחט בהמה לזרוק דמה לעבודה זרה, היינו אומרים: בהא קאמר [בזו אומר] ר' שמעון בן לקיש שאין מחשבים מעבודה לעבודה, משום שחוץ מפנים לא ילפינן [אין אנו למדים], אבל פנים מפנים אימא מודי ליה [אמור שמודה לו] לר' יוחנן, שלמדים מחשבת פסול שלא לשמה ממחשבת פיגול, ולכן השוחט חטאת לשמה על מנת לזרוק דמה שלא לשמה — פסלה.

ולהיפך, ואי אתמר בהך [ואם היתה נאמרת המחלוקת בההיא], בענין שוחט חטאת לזרוק דמה שלא לשמה, הייתי אומר: בההיא קאמר [אומר] ר' יוחנן שהיא פסולה, משום שלמדים מחשבת פנים ממחשבת פנים, אבל בהא [בזו] בעבודה זרה — אימא מודי ליה [אמור שמודה לו] לר' שמעון בן לקיש, שאין למדים חוץ מפנים, על כן צריכא [צריך] שייאמרו שתי המחלוקות.

מתיב [מקשה] רב ששת על ר' יוחנן ועל ריש לקיש, ממה ששנינו במשנתנו בענין השוחט עבור גוי, וכוונת הגוי בשעת השחיטה לעבודה זרה, אמר ר' יוסי: קל וחומר הדברים, ומה במקום שמחשבה פוסלת, כלומר, במוקדשין — אין הכל הולך אלא אחר העובד, ומחשבת הבעלים אינה פוסלת, מקום שאין המחשבה פוסלת, כלומר, בחולין (בשוחט לעבודה זרה) — אינו דין שלא יהא הכל הולך אלא אחר מחשבת השוחט?

ונברר: מאי [מה פירוש] אין מחשבה פוסלת בחולין? אילימא [אם תאמר] דלא פסלה [שאינה פוסלת] כלל, אלא לפי זה, זביחה לעבודה זרה דמיתסרא [שהיא אסורה] בהנאה משום תקרובת עבודה זרה, היכי משכחת לה [היכן אתה מוצא אותה]?

אלא פשיטא [פשוט] שהכוונה היא שאין המחשבה מעבודה לעבודה אוסרת בעבודה זרה, שהשוחט בהמה על מנת לזרוק דמה לעבודה זרה אינו אוסר אותה, אלא רק כשמתכוון בשחיטה עצמה לשם עבודה זרה. ולפי זה הכי קאמר [כך ר' יוסי אומר]: ומה במקום שמחשבה פוסלת במוקדשין, כלומר, מעבודה לעבודה — בכל זאת אין הכל הולך אלא אחר העובד, ואין מחשבת הבעלים פוסלת, מקום שאין מחשבה פוסלת, כלומר, בחולין, שאין המחשבה מעבודה לעבודה אוסרת בעבודה זרה, אלא רק באותה עבודה עצמה — אינו דין שלא יהא הכל הולך אלא אחר השוחט?

ואם כן, מה שנאמר שמחשבים מעבודה לעבודה בפנים קשיא [קשה] לר' שמעון בן לקיש, ומה שנאמר שאין מחשבה פוסלת מעבודה לעבודה בחוץ קשיא [קשה] לר' יוחנן!

והוסיף רב ששת: בשלמא [נניח] מה שמחשבים מעבודה לעבודה בפנים, לר' שמעון בן לקיש לא קשיא [אינו קשה], שיש לומר: הא מקמי דשמעה [זו לפני ששמעה] את משנתנו מר' יוחנן רבו, הא לבתר דשמעה [זו לאחר ששמעה] מר' יוחנן, ולמסקנה אינו חולק אלא במחשב מעבודה לעבודה בעבודה זרה. אלא מה שלמדנו מכאן שאין מחשבים מעבודה לעבודה בחוץ קשיא [קשה] לר' יוחנן!

ואומרים: הוא מותיב לה והוא מפרק לה [הוא, רב ששת, מקשה אותה והוא גם היה מתרץ אותה]: מה שנאמר במשנה שמחשבה פוסלת בפנים ואינה פוסלת בחוץ — לא במחשבה מעבודה לעבודה נאמר, אלא הכוונה היא שהמחשבה פוסלת בפנים כשחישב מחשבת פסול (כגון לאכול לאחר זמנו) בעשיית כל אחת מארבע עבודות הזבח, מה שאין כן בעבודה זרה. והכי קאמר [וכך הוא אומר]: ומה במקום שמחשבה פוסלת כלומר, במוקדשין בכל ארבע עבודות הנעשות בהם: שחיטה, קבלה, הולכה וזריקת הדם — אין הכל הולך אלא אחר מחשבת העובד,