אלא אם מפרשים בדרך זו צריך לומר שהנך תרתי דאפקת [אותן שתי טריפות שהוצאת] בתחילה, בהמה שנחתכו רגליה וגלודה, לא תיפוק [אל תוציא], ואז יהיה שוב החשבון מדוייק.

אמר עולא, שמונה מיני טרפות נאמרו לו למשה בסיני וכל הטריפות שמנו חכמים במשנתנו ובשאר מקומות כלולות בשמונה אלה: נקובה, ופסוקה (חתוכה), נטולה, שאיבר מסויים ניטל ממנה, וחסורה חלק מאיבר, קרועה, ודרוסה על ידי חיה, נפולה ממקום גבוה, ושבורה. וכלל זה של עולא בא לאפוקי לקותא [להוציא מהליקוי] שאמר רכיש בר פפא בכליה (לעיל מב,ב), שלדעת עולא אינו בכלל אותן טריפות.

א אמר חייא בר רבא, שמונה טרפות יש בנקובה: הוושט, קרום של מח, הלב, הריאה, הקיבה, הדקין, הכרס הפנימית, וכן המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ; אם תאמר: תשע יש, שהרי שנינו במשנתנו גם מרה שניקבה — על כך יש להשיב כי מרה ר' יוסי ברבי יהודה קתני לה [שונה אותה], ודעת יחיד היא, דתניא [ששנויה ברייתא]: ניקבה הקיבה או ניקבו הדקים — הרי זו טרפה, ר' יוסי בר' יהודה אומר: אף ניקבה המרה.

(הלכות חבר כזית מרה וקורקבן — סימן לדברים שאמר ר' יצחק בר יוסף בשם ר' יוחנן) ובניגוד לדברי חייא בר רבא,

אמר ר' יצחק בר' יוסף אמר ר' יוחנן: הלכה כר' יוסי בר' יהודה, שאם ניקבה המרה — טריפה.

ואמר ר' יצחק בר' יוסף אמר ר' יוחנן: מאי אהדרו ליה חבריה [מה השיבו לו חביריו] לר' יוסי בר' יהודה כנגד שיטתו? — אמרו לו: הרי איוב אומר "ישפוך לארץ מררתי" (איוב טז, יג) ועדיין איוב קיים, משמע שנקב במרה אינו ממית! אמר להם ר' יוסי: אצל איוב נס היה זה, שהתקיים למרות חולייו, ואין מזכירין מעשה נסים, להביא מהם ראיה. דאי לא תימא הכי [שאם לא תאמר כך], מה שאמר: "יפלח כליותי ולא יחמול" (שם), מי קא חיי [האם יכול לחיות] אדם שכלייתו מבוקעת? אלא ניסא שאני [נס שונה], דכתיב [שנאמר] שאמר ה' לשטן: "רק את נפשו שמור" (שם ב, ו), ומכאן שבאופן טבעי צריך היה למות, הכא נמי [כאן גם כן] ביחס למרה יש לומר כי ניסא שאני [נס שונה], ואין ללמוד משם.

ב ועוד אמר ר' יצחק בר' יוסף אמר ר' יוחנן בדיני טריפות: הלכה כדברי האומר בכבד שניטל, שאם נשתייר בו כזית — כשרה.

ושואלים: ומי [והאם] אמר ר' יוחנן הכי [כך]? והאמר [והרי אמר] רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: הלכה כסתם משנה בכל מקום, ותנן [ושנינו במשנתנו]: ניטלה הכבד ולא נשתייר הימנה (ממנה) כלום טריפה היא, ומכאן נדייק: הא [אבל] אם נשתייר משהו — כשרה, אף על גב דלא הוי [אף על פי שאיננו] בשיעור כזית! ומשיבים: אמוראי נינהו ואליבא [מחלוקת אמוראים היא ושניהם לפי שיטתו] של ר' יוחנן, האם תמיד הלכה כסתם משנה.

עוד מביאים מה שאמר ר' יצחק בר' יוסף אמר ר' יוחנן: מרה שניקבה, שהיא טריפה (לשיטתו), אם היה הנקב במקום בו היא מחוברת לכבד, והיה הכבד סותמתה — כשרה.

ג ואמר ר' יצחק בר' יוסף אמר ר' יוחנן: ביחס למה ששנינו להלן (נו,א) שאם ניקב קורקבן של עוף הריהו טריפה, אם ניקב בשר הקורקבן של עוף, והכיס, העור הפנימי שלו קיים — כשר.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: אם ניקב הכיס הפנימי של הקורקבן, ובשר הקורקבן קיים, מאי [מה דינו]? ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה שאמר רב נחמן בענין הוושט, שיש לו שני עורות (שכבות), פנימי וחיצוני, שרק אם ניקבו שניהם הריהי טריפה, אבל אם ניקב זה בלא זה — הרי זה כשר. וכן אמר רבא: שני עורות יש לו לוושט, חיצון שצבעו אדום, ופנימי לבן, אם ניקב זה בלא זה — כשר. ושואלים: למה לי לפרש ולמימר [לומר] שהחיצון אדום ופנימי לבן? הרי רואים אנו שכך הוא! ומשיבים: לומר דאי חליף [שאם נתחלף], ונעשה החיצון

לבן והפנימי אדום — הרי הוא טרפה. אבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: אם ניקבו שניהם, החיצון והפנימי, אבל הנקבים היו זה שלא כנגד זה, מהו הדין? אמר מר זוטרא משמיה [משמו] של רב פפא: אם היה זה בוושט — כשר, בקורקבן — פסול. מתקיף לה [מקשה על כך] רב אשי: אדרבה [גדולה מזו, להיפך] היה צריך רב פפא לומר, וושט דאכלה ביה ופעיא ביה רווח [שהיא אוכלת בו וצועקת בו, והוא מרווח, גמיש], הריהי גמדא ליה ופשטה ליה [מכווצת אותו ופושטת אותו], שכיון ששני העורות אינם דבוקים, אלא מחוברים בצורה רופפת, הרי גם אם אין הנקבים מכוונים זה כנגד זה, זמנין דמיהנדזין בהדי הדדי [פעמים שהם מזדמנים בשווה זה כנגד זה], והרי זה כנקב מפולש. אבל קורקבן דמינח נייח [שהוא נח במקומו], כדקאי קאי [כמו שהוא עומד הוא עומד], ואין חשש שיזדמנו זה כנגד זה! אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רב יוסף לרב אשי: הכי אמרינן משמיה [כך אומרים אנו משמו] של מר זוטרא שאמר משמיה [שאמר משמו] של רב פפא בעל שמועה זו כוותיך [כשיטתך], ולא כמו שנאמר לך בשמו.

ד ואמר רבה: קרום שעלה מחמת מכה בוושט, כלומר, אם היה נקב בוושט, שעושה אותו טריפה, ונסתם על ידי קרום של גלד — אינו נחשב כקרום, להוציאו מכלל טריפה. ואמר רבה: וושט אין לו בדיקה מבחוץ לברר אם הבהמה טריפה, משום שהעור החיצון הוא אדום ואין אדמומית הנובעת מפגיעה ניכרת בו, אלא בדיקתו היא רק בפנים, שהעור שם לבן. למאי נפקא מינה [למה, לאיזה מקרה יוצא מכאן] לפסיקת ההלכה?