שלפוחית (הרחם) שלה — כשרה. אם התליע כבד שלה של הבהמה, שנמצאו בו תולעים — זה היה מעשה שאירע, ועלו עליה בני עסיא (א סיא הקטנה) שלושה רגלים לבית הדין הגדול ביבנה לשאול מה דינה, שכל פעם באו לשאול, ופעמיים לא השיבו להם מה דינה, לרגל שלישי אחרי שדנו בדבר — התירוה להם.

א אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: ריאה הסמוכה ודבוקה לדופן הבהמה, לצלעות — אין חוששין לה שמא ניקבה, ומחמת הקרום שעלה במקום הנקב נדבקה לדופן, אלא יש להניח שהוא מחמת פצע שהיה בדופן. אם העלתה הריאה עצמה צמחים (אבעבועות מלאות מוגלה) באזור ההידבקות — חוששין לה לנקב שהיה בריאה וסביבו עלו הבועות, שרגלים לדבר. מר יהודה משמיה [משמו] של אבימי אמר: אחד זה ואחד זה, בין אם היו שם צמחים ובין אם לא, כיון שיש בה בועות — חוששין לה. ושואלים: היכי עבדינן [כיצד אנו עושים], לבדוק אם הפגם היה בדופן הבהמה או בריאה עצמה?

אמר רבא, רבין בר שבא אסברה [הסביר] לי: מייתינן סכינא דחליש פומיה ומפרקינן לה [מביאים סכין שפיה, שפתה, דקה וחדה, ומפרקים אנו אותה את הריאה מהדופן]; אי איכא ריעותא [אם יש ריעות, פגם] חולי או פצע בדופן — תלינן בתר [תולים אנו את ההידבקות אחר] הדופן, בסיבתה. ואי [ואם] לא מצאנו פצע בדופן — מחמת ריאה היא, וטרפה, ואף על גב דלא קא מפקא זיקא [ואף על פי שאינה מוציאה רוח] כשמנפחים אותה. שאנו מניחים שהיה בה נקב ועלה עליו קרום, וקרום זה אין בו כדי להוציא מידי טריפה.

מסופר שרב נחמיה בריה [בנו] של רב יוסף בדיק לה [היה בודק אותה] ריאה כזו בפשורי [במים פושרים], שהיה מניח אותה בגיגית עם מים פושרים, ומנפח אותה ורואה אם עולות בועות באותו מקום. אמר ליה [לו] מר זוטרא בריה [בנו] של רב הונא בריה [בנו] של רב פפי לרבינא: הא [בדיקה זו] של רב נחמיה בריה [בנו] של רב יוסף, אתון אהא מתניתו לה [אתם על זה שונים אתם אותה], על ריאה הסמוכה לדופן. אנן [אנו] על דברי רבא מתנינן לה [שונים אותה], שאמר רבא, הני תרתי אוני דריאה דסריכן להדדי [אותן שתי אונות שבריאה שהן סרוכות, דבוקות בסירכה זו לזו] — לית להו בדיקותא לאכשורי [אין להם בדיקה להכשיר אותן]; ועל כך מסופר שרב נחמיה בריה [בנו] של רב יוסף בדיק לה בפשורי [היה בודק אותה בגיגית מים פושרים], ואם לא יצא ממנה אויר על ידי ניפוח — הכשירה.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב אשי: האי מאי [זה מהו]? כלומר, כיצד יכול אתה לומר דבר זה? בשלמא הכא [נניח כאן] בריאה הסמוכה לדופן — תלינן [תולים אנו] את הדבר בפצע שבדופן, וכשרה. אבל התם [שם], בשתי אונות הסרוכות זו לזו, הרי סירכא שביניהן מחמת נקב היא באה, אי האי נקיב [אם זו יש בה נקב] — טרפה היא, ואי האי נקיב [ואם זו ניקבה] — טרפה היא, וגם אם נסתם הנקב בקרום — אין זה מוציא אותה מידי טריפה! ושבים לדברי רב נחמן, שריאה הסמוכה לדופן, אם העלתה הריאה צמחים — חוששים שניקבה, וטריפה היא.

ושואלים: ומי [והאם] אמר רב נחמן הכי [כך] שאם יש בה נקב הריהי טריפה? והאמר [והרי אמר] רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: ריאה שנקבה ודופן סותמתה — כשרה! ודוחים: לא קשיא [אין זה קשה]; התם [שם] מדובר במקום רביתא [גידולה], במקום שהריאה גדלה בצמוד לדופן, וכשהנקב נסתם אין חשש שיחזור וייפתח, ואילו הכא [כאן] מדובר שנדבקה שלא במקום רביתא [גידולה].

ושואלים: והיכא [והיכן] מקום רביתא [גידולה]? ומשיבים: חיתוכי דאוני [מקום חיתוך האונות זו מזו], כלומר, בחלק הקדמי של הריאה, ששם האונות מצויות, שהוא סמוך לדפנות בית החזה מכל צידיו.

ב ודנים גופא [לגופה] של ההלכה שהזכרנו, אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: ריאה שנקבה ודופן סותמתה — כשרה. אמר רבינא: והוא דסביך בבשרא [שהריאה מסובכת באותו מקום בבשר] שבין הצלעות. אמר ליה [לו] רב יוסף לרבינא: ואי לא סביך מאי [ואם אינה סבוכה בבשר מהי] — טרפה, אלמא אמרינן [מכאן שאומרים אנו, מניחים] שנקובה היא. ואולם אי הכי [אם כך], כי סביך נמי [כאשר היא סבוכה גם כן] בבשר נאמר שהיא נקובה וטריפה!

דהא תניא [שהרי שנינו בברייתא]: אם ניקב אבר הזכרות של אדם — הריהו פסול לבוא בקהל, משום איסור "כרות שפכה" (דברים כג, יב), מפני שבאופן זה הוא שותת הזרע, ואינו פולטו בכח כדי שיוכל להוליד. אבל אם נסתם הנקב — כשר, מפני שהוא מוליד, וזהו פסול שחוזר להכשירו. ויש לשאול: הדגש "וזהו" למעוטי מאי [למעט מה]? לאו למעוטי כהאי גוונא [האם לא למעט כגון זה], של ריאה שניקבה ודופן סותמתה, שהיא טריפה למרות שהיא סבוכה בבשר?

ועונים: לא, בא הדבר למעוטי [למעט] קרום שעלה מחמת מכה בריאה עצמה — שאינו קרום, שאין סתימה זו מתקיימת. אבל כאשר מקום הנקב מסובך בבשר הדופן — הרי זה כשר, שסתימה ראויה היא.

על עיקר הדברים, שדופן מועילה לסתום נקב בריאה, ולהוציאה מכלל טריפה, מתקיף לה [מקשה על כך] רב עוקבא בר חמא: אילו אינקיב בדופן להדה מאי [אילו נעשה לאחר זמן נקב בדופן מול הנקב שבריאה מהו], מה היה הדין? הרי היתה הבהמה נעשית טרפה בכך. נמצא איפוא, שיש דין טריפה שתלוי בנקב בדופן, ואם כן ליתני [שישנה] בין הטרפות שבמשנתנו גם נקובת הדופן!

ומקשים: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], הלכה הא [זו] ששנינו במשנה (מב,א) שאם ניקבה המרה טריפה, ועל כך אמר רב יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן: מרה שניקבה והכבד שהוא סמוך לה סותמתה — כשרה, הרי אילו אינקיב כבד להדה [אילו לאחר זמן ניקב הכבד כנגדה], מול הנקב שבמרה, מאי [מה היה הדין]? הריהי נעשית בכך טרפה, אם כן ליתני [שישנה] במשנתנו גם נקובת הכבד!

אלא יש לומר, כי ניקבה דלאו מיניה מיטרפא [שכאשר ניקב אבר שלא ממנו היא נעשית טריפה] — המשנה לא קתני [שונה] את הדבר כטריפה בפני עצמה, הכי נמי [כך גם כן] בענייננו, כיון דלאו מיניה מיטרפא [שלא ממנו מן הדופן היא נטרפת] אלא מחמת הריאה — לא קתני [אינו שונה].

ג בעא מיניה [שאל אותו] רבה בר בר חנה משמואל: אם העלתה הריאה צמחין (אבעבועות מלאות מוגלה), מהו? אמר ליה [לו]: כשרה היא. אמר ליה [לו] רבה בר בר חנה: אף אני אומר כן, אלא שהתלמידים מזדנזין (מפקפקים ותוהים) בדבר זה. שאמר רב מתנא: מליא מוגלא [אם האבעבועה מלאה מוגלה] — הרי היא טרפה, אם היא מלאה במים זכים — כשרה. אמר ליה [לו] שמואל: ההלכה ההיא שאמר רב מתנא בכוליא אתמר [בבועה שבכליה נאמרה] ולא לגבי בועה בריאה.

מסופר, רבי יצחק בר יוסף הוה קאזיל בתריה [היה הולך אחרי] ר' ירמיה בשוקא דטבחי [בשוק הקצבים], חזנהו להנך דקיימין צמחי צמחי [ראה את הריאות תלויות שם שהיו מלאות צמחים צמחים], רצה לברר מה דעתו בענין כשרותן, אמר ליה [לו]: לא בעי מר אומצא [וכי אין אדוני רוצה חתיכת בשר]? ואם כן אפשר יהיה לקחת מאחת הבהמות הללו. אמר ליה [לו] ר' ירמיה: לית לי פריטי [אין לי מעות]. אמר ליה [לו]: אקפן אנא [אני אקנה עבורך בהקפה]. כיון שראה ר' ירמיה שלא היתה לו דרך להשתמט, אמר ליה [לו] לרב יצחק בר יפת: מה אעביד [אעשה] לך! דכי אתו לקמיה [שכאשר היו באים לפני] ר' יוחנן עם ריאה שיש בה צמחים, משדר להו לקמיה [היה שולח אותם, את השואלים, לפני] ר' יהודה בר' שמעון, דמורי בה משמיה [שהיה מורה בה משמו] של ר' אלעזר בר' שמעון להיתירא [להיתר], וליה לא סבירא ליה [והוא עצמו, ר' יוחנן, לא היה סבור כן], ולכן לא התיר בעצמו, ולשיטת ר' יוחנן אני חושש ומחמיר.

אמר רבא: כי הוה מסגינן בתריה [כאשר היינו הולכים אחרי] רב נחמן בשוקא [בשוק]