תחובה בעובי דופן בית הכוסות (אחת מקיבות הבהמה), אם היא נראית רק מצד אחד של הדופן, בצד הפנימי — כשרה, אם היא נראית משני צדדין — טרפה, ולא אמרינן [ואין אנו אומרים] במקרה שהיא נראית רק מצד אחד: ליחזי אי קופא לבר אי קופא לגיו [נראה אם קוף המחט פונה לחוץ, לחלל הבטן, או אם קוף המחט פונה לפנים]? שאם קוף המחט פונה לחלל הבטן, וחודה לתוך בית הכוסות — סימן שהמחט נקבה את הוושט או הכרס ויצאה לחלל הבטן, ומשם חזרה ונכנסה לבית הכוסות, ובמקרה זה, אפילו אם היא נמצאת רק בצד הפנימי — טריפה היא. ורק אם קוף המחט פונה פנימה — סימן שהגיעה ישירות דרך הוושט לחלל בית הכוסות, והחלה לנקוב את הדופן ועדיין לא ניקבה אותו מצד לצד?

אמרי [אומרים] בתשובה: התם [שם], כיון דאיכא [שיש] בתוך בית הכוסות אוכלים ומשקים — אימא [אמור] אוכלים ומשקים דחקוה [דחקו אותה] את המחט, וגם אם קוף המחט נעוץ בדופן, אין זה מוכיח שבאה מן החוץ.

מסופר, ההוא מחטא דאישתכח בסמפונא רבה דכבדא [אותה מחט שנמצאה בסמפון הגדול של הכבד], הונא מר בריה [בנו] של רב אידי טריף [הטריף], רב אדא בר מניומי מכשר [הכשיר]. אתו שיילוה [באו שאלו] את רבינא בענין זה, אמר להו [להם]: שקילו גלימא דטרופאי [טלו את גלימתם של המטריפים], שישלמו מכיסם על שהטריפוה בחינם והשליכוה לכלבים.

ועוד מסופר: ההיא קשיתא דאישתכח [אותו גרעין של תמרה שנמצא] במרה. אמר רב אשי, כי הוינן בי [כאשר היינו בבית] רב כהנא כתלמידיו, אמר במקרה זה: הא [זו] ודאי סימפונא נקט ואתאי [דרך הסמפון שבין הכבד למרה באה], ומשם נכנסה למרה, ולא ייתכן שעשתה נקב במרה, מפני שאינה חדה דיה כדי לעשות כן. ומוסיפים: אף על גב דלא קא נפקא [אף על פי שאינה יוצאת] אם מנסים להעביר אותה בסמפון, יש לומר כי נענוע גופה של הבהמה מירבל הוא דרביל ליה [מנענע אותה כמו בכברה], ובמשך הזמן היא נדחקת פנימה. ומעירים: והני מילי דדיקלא [ודברים אלה אמורים בגרעין של דקל, תמר], אבל גרעין דזיתא [של זית] שיש לו קצוות מחודדים — ודאי מיבזע בזע [מנקב], וטריפה היא.

א ושבים לדון בריאה. ומביאים מה שאמר ר' יוחנן: למה נקרא שמה ריאה? מפני שמאירה את העינים של האוכל אותה. איבעיא להו [נשאלה להם] שאלה לחכמים: האם הכוונה היא לאכילה כמו שהיא, או דווקא על ידי עיבוד בסמנין (חומרים שונים)?

ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע], שאמר רב הונא בר יהודה: אווזא בזוזא [אווז שלם קונים בזוז], וריאה דידה [שלו] בארבעה זוזים, ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] שמה שנאמר הוא לאכילה בפני עצמה — לינקט בזוזא וליכול [שיקח, יקנה אווז שלם בזוז ויאכל גם את הריאה]! אלא, ודאי הכוונה היא שריאה זו מאירה עיניים על ידי סמנין, והעיבוד בסמנים הוא שמייקר את מחירה.

ב ושבים לענין ריאה שניקבה, ששנינו במשנתנו שהיא טריפה. ושואלים: אם אינקבה [ניקבה] הריאה היכא דממשמשא ידיה דטבחא [במקום שממשמשת יד הטבח], כשהוא עוסק בבהמה לאחר השחיטה, האם תלינן [תולים אנו] בטבח, ואומרים שעל ידי משמוש ידיו נוצר הנקב, או לא תלינן [תולים אנו]? רב אדא בר נתן אמר: תלינן [תולים אנו], מר זוטרא בריה [בנו] של רב מרי אמר: לא תלינן [לא תולים אנו]. ומסכמים: והלכתא [והלכה]: תלינן [תולים אנו].

אמר רב שמואל בריה [בנו] של רבי אבהו: אבא מרישי כלי [אבי מראשי הכלה] של רפרם הוה [היה], מן הדרשנים, שהיו משמיעים את דבריו לעם כשהיה דורש ברבים, והוא אמר: תלינן [תולים אנו]. אמרוה קמיה להא [אמרו לפניו את ההלכה הזו] של מר זוטרא בריה [בנו] של רב מרי שאמר שאין תולים, ולא קבלה.

אמר רב משרשיא: כוותיה דאבוה דאבא מסתברא [כשיטתו של אביו של אבא, רב אדא בר נתן, מסתבר], דהא תלינן [שהרי תולים אנו] בזאב שלקח את בני המעיים והחזירם מנוקבים, שהוא שניקבם, ולא שהיו נקובים מתחילה.

כאשר נעשה נקב בריאה על ידי מורנא [תולעת], פליגי [נחלקו] בה רב יוסף בר דוסאי ורבנן [וחכמים], חד [אחד מהם] אמר: קודם שחיטה פריש [פרשה] התולעת מתוך הריאה, וניקבה את הריאה, וטריפה היא. וחד [ואחד מהם] אמר: לאחר שחיטה פריש [פרשה], ונקב זה לא היה בחייה. והלכתא [והלכה]: לאחר שחיטה פריש [פרשה], ואין זו טריפה.

ג שנינו במשנה: ר' שמעון אומר ריאה שניקבה אינה עושה טריפה עד שתינקב לבית הסמפונות. ומהו בית הסמפונות? אמר רבה בר תחליפא אמר ר' ירמיה בר אבא: עד שתינקב לסמפון גדול, הקנה הגדול שממנו מתפצלים הסמפונות של הריאה.

מסופר, יתיב [ישב] רב אחא בר אבא קמיה [לפני] רב הונא, ויתיב וקאמר [וישב ואמר], אמר רבי מלוך אמר ר' יהושע בן לוי: הלכה כר' שמעון. אמר ליה [לו] רב הונא: מלוך ערבאה קאמרת [בשמו של מלוך הערבי אמרת]? אין הלכה כר' שמעון קאמר [הוא אומר]!

עוד מסופר, כי סליק [כאשר עלה] רבי זירא לארץ ישראל, אשכחיה [מצא] את רב ביבי דיתיב וקאמר [שיושב ואומר], אמר ר' מלוך אמר ר' יהושע בן לוי: הלכה כר' שמעון. אמר ליה [לו] ר' זירא: חיי דמר [חיי אדוני], דאנא [שאני] ור' חייא בר אבא ורב אסי איקלעינן לאתריה [נזדמננו למקומו] של רבי מלוך, ואמרי ליה [ואמרנו לו]: אי אמר מר [האם אמר אדוני] שהלכה כר' שמעון? ואמר לן [לנו]: אין הלכה כר' שמעון אמרי [אמרתי]. שאל אותו רב ביבי: ואת [ואתה] מה עוד יש בידך בענין זה? אמר ליה [לו] ר' זירא, הכי [כך] אמר ר' יצחק בר אמי אמר ר' יהושע בן לוי: הלכה כר' שמעון.

ומסכמים: ואין הלכה כר' שמעון, אלא כל שניקבו קרומי הריאה הרי זו טריפה.

ד שנינו במשנה: ניקבה הקבה הרי זו טריפה. ובענין הנוגע לדין זה, אמר ר' יצחק בר נחמני אמר ר' אושעיא: חלב (שומן) שעל גבי קבה — כהנים, המקבלים את הקיבה של בהמת חולין, נהגו בו היתר, כדעת ר' ישמעאל שאמר משום (בשם) אבותיו. והואיל ויש מחלוקת בענין זה, כמבואר להלן, סימניך לזכור מי התיר את הדבר, ביטוי שהיו רגילים לומר: ישמעאל כהנא [הכהן] מסייע כהני [לכהנים].

ומבררים: מאי היא [מהו]? על מה נאמר שהוא מסייע לכהנים? דתניא [ששנויה ברייתא] בענין ברכת כהנים: "כה תברכו את בני ישראל" וכו' (במדבר ו, כד), ר' ישמעאל אומר: למדנו מכאן שיש ברכה לישראל מפי כהנים, ואילו לכהנים עצמן לא למדנו שיש ברכה, אלא כשהוא אומר בסוף הברכה: "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם" (שם כז) — הוי אומר: כהנים מברכין לישראל, והקדוש ברוך הוא מברך לכהנים, שעל הכהנים נאמר "ואני אברכם".

ואילו ר' עקיבא אומר שיש לפרש את הפסוק אחרת: למדנו ברכה לישראל מפי כהנים, ואולם ברכה לישראל מפי גבורה (הקדוש ברוך הוא) לא למדנו, כשהוא אומר "ואני אברכם" — הוי אומר כהנים מברכין לישראל, והקדוש ברוך הוא מסכים על ידם, ש"אברכם" נאמר על ישראל.

ושואלים: אלא ר' עקיבא, ברכה לכהנים מנא ליה [מנין לו]? אמר רב נחמן בר יצחק: ממה שנאמר לאברהם "ואברכה מברכיך" (בראשית יב, ג), שכל המברך את ישראל הוא עצמו מתברך.

ושואלים: הואיל וגם ר' עקיבא סבור שה' מברך את הכהנים, ומאי מסייע כהני [ומה סיוע מיוחד לכהנים] יש בדברי ר' ישמעאל? ומשיבים: משום דמוקי לה [שהוא מעמיד לה] לברכת ה' לכהנים במקום הברכה של ישראל, באותו כתוב עצמו, לומר שגם הכהנים מתברכים באותה ברכה.

ומבררים: ומה שאמרנו, שחלב שעל גבי הקיבה כהנים נהגו בו היתר כר' ישמעאל שאמר משום אבותיו, מאי [מה] היא? היכן מצאנו שאמר כן ר' ישמעאל? דתניא [ששנויה ברייתא]: "את כל החלב אשר על הקרב",