שיעורן לקבל טומאה בכדי סיכת קטן, שיש בו כדי להכיל שמן לסוך בו תינוק. ושיעור זה הוא בכלים שהיה בהם מתחילה עד לוג, אבל כלים גדולים מכך שיעור שבריהם לקבל טומאה גדול יותר. מאי לאו [האם אין] דין כלים המכילים לוג בדיוק כלמטה, כדין הכלים הקטנים מלוג? ואם כן מוכח מכאן שכשנאמר "עד" — עד בכלל? ודוחים: לא, דינו של כלי המכיל לוג בדיוק — כלמעלה ממנו, ואם נשבר צריך שיהיה בו שיעור גדול יותר כדי לקבל טומאה.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו באותה משנה: כלים שהיה בהם מתחילה מלוג עד סאה ונשברו — שיעור שבריהם לקבל טומאה ברביעית, מאי לאו [האם אין] דין כלי המכיל סאה בדיוק כלמטה מסאה? ודוחים: לא, דין כלי של סאה כלמעלה ממנו, ששבריו מקבלים טומאה רק אם היה בהם יותר מכך, חצי לוג.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: כלים מסאה ועד סאתים שנשברו, שיעורם לקבל טומאה בחצי לוג, מאי לאו [האם אין] דין כלי שמכיל סאתים בדיוק כלמטה ממנו, ושבריו מקבלים טומאה בשיעור חצי לוג? ודוחים: לא, דין כלי שיש בו סאתים כלמעלה ממנו, ששבריו מקבלים טומאה רק אם היה בהם לוג שלם.

ומקשים: כיצד יכול אתה לתרץ כך את המשנה? והתניא [והרי שנויה ברייתא] מפורשת: דין כלי שיש בו לוג — כלמטה, וכן דין כלי שיש בו סאה — כלמטה, וכן דין כלי שיש בו סאתים — כלמטה. ואם כן, מוכח משם ש"עד" ועד בכלל, שלא כדברי רב נחמן, שאמר בענין גרגרת שנחסרה עד כאיסר כשרה, ש"עד" — ולא עד בכלל, ואם נחסרה כאיסר — טריפה!

ומתרצים: התם לחומרא [שם נאמר עד ועד בכלל להחמיר] ולטמא, אבל אם היה בזה להקל היינו אומרים: עד — ולא עד בכלל, וכדברי רב נחמן בענין גרגרת שנחסרה. והוא כדרך שאמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן: כל שיעורי חכמים שאמרו — צריך לדון בהם להחמיר, חוץ משיעור כגריס של כתמים של דם אשה, ששיעורו להקל, שאם היה הכתם כגריס מדוייק אינו מטמא.

ומעירים: דיקא נמי [מדוייק גם כן] הדבר, שהולכים בענין "עד" לחומרה, ממה דקתני עלה דההיא [שהתנא שונה על אותה משנה] בענין חבל היוצא מן המטה, ששנינו בה שעד חמישה טפחים טהור, ומחמישה ועד עשרה טמא. ועל כן אמרו בברייתא: דין חבל בן חמשה טפחים בדיוק — כלמעלה, כדין חבל ארוך יותר, והוא נטמא, הרי ש"עד" אינו בכלל. ומצד אחר אמרו שדין חבל בן עשרה טפחים בדיוק — כלמטה, כדין חבל קצר ממנו, להיטמא, הרי ש"עד" — ועד בכלל. אלא מכאן שהולכים בענין זה להחמיר.

א שנינו במשנה: ניטל הטחול כשרה. אמר רב עוירא משמיה [משמו] של רבא: לא שנו שהיא כשרה אלא כשניטל כולו, אבל אם ניקב הטחול — טרפה.

מתיב [מקשה] על כך ר' יוסי בר אבין, ואיתימא [ויש אומרים] ר' יוסי בר זבידא, ממה ששנינו במשנה להלן: אם היה חותך מעובר שבמעיה של בהמה חיה — מה שחתך מותר באכילה, ואינו אסור כדין אבר מן החי. אבל היה חותך מן הטחול ומן הכליות שבמעי בהמה חיה — מה שחתך אסור באכילה. ונדייק מכאן: דווקא מה שחתך מן הטחול והכליות אסור באכילה, הא [הרי] הבהמה גופא [עצמה] שחתך חלק מן הטחול שלה — שריא [מותרת], ואינה נחשבת טריפה!

ומשיבים: הוא הדין שאפילו הבהמה נמי אסירא [גם כן אסורה], אלא איידי דתנא רישא [מתוך ששנה בתחילה] בענין עובר מותר באכילה — תנא נמי סיפא [שנה גם כן בסוף] בענין חותך מן הטחול אסור באכילה, שהישווה אותם זה לזה. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: יש לחלק, ניקב לחוד, ונחתך לחוד, שאם ניקב עושה טריפה, ואם נחתך לא עושה טריפה.

ב שנינו במשנה: ניטלו הכליות כשרה. אמר רכיש בר פפא משמיה [משמו] של רב: לקתה (חלתה) בהמה אפילו בכוליא (כליה) אחת — טרפה. אמרי במערבא [אמרו בארץ ישראל] בביאור הדבר: והוא דמטאי לקותא [שהגיעה הלקות]