ושואלים: והא [והרי] עובר הבלוע במעי אמו וחיה (מילדת) שנגעה בו במעי אמו, שכשתי טבעות בלועות דמו [נחשבים], וקא מטמא לה [ובכל זאת מטמא] העובר את החיה, כפי ששנינו במשנתנו!

אמר רבה: שאני [שונה] עובר, שאינו נחשב כבלוע הואיל וסופו לצאת. אמר רבא בתמיהה: וכי עובר סופו לצאת, וטבעת טמאה שבלע אדם אין סופו לצאת ממעיו? ומדוע לא תטמא את הטבעת הטהורה? אלא אמר רבא: פומבדיתאי ידעי טעמא דהא מילתא [חכמי פומבדיתא יודעים טעם דבר זה] ששנינו במשנתנו, ומנו [ומי הוא]? רב יוסף.

שאמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: טומאה זו של החיה אינה מדברי תורה, אלא מדברי סופרים (חכמים). ושואלים: מאי [מה] פירוש אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים? מה פשר ההדגשה "אינה מדברי תורה"? ומשיבים: דלא תימא [שלא תאמר] שמשנה זו היא דווקא אליבא [לפי שיטת] ר' עקיבא שאמר: עובר במעי אשה טמא, אלא אפילו לדעת ר' ישמעאל שאמר: עובר במעי אשה טהור — גזרו בה, בחיה, טומאה מדרבנן [מדברי סופרים].

ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? אמר רב הושעיא: גזירה שמא יוציא הולד המת את ראשו חוץ לפרוזדור הרחם, שאז הוא נחשב כילוד ומטמא, והחיה לא תרגיש בדבר, ותהא סבורה שהיא טהורה.

ושואלים: אי הכי [אם כך], על האשה נמי [גם כן] יגזרו טומאה! ומשיבים: אשה מרגשת בעצמה אם יצא ראש העובר חוץ לפרוזדור. ושואלים: אם כן, מדוע לגזור טומאה על החיה? ותימא [ושתאמר] לה היולדת לחיה מתי יצא ראשו! ומשיבים: טרידא [היולדת טרודה] בכאביה, ואינה פנויה להזהיר את החיה שלא תגע.

א ומבררים: מאי [מהו] שאמר ר' ישמעאל, ומאי [ומהו] שאמר ר' עקיבא? ומשיבים, דתניא [ששנויה ברייתא]: נאמר בפרשת טומאת המת "וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב וכו' יטמא שבעת ימים" (במדבר יט, טז), והביטוי "על פני השדה", שמשמעו מקום גלוי — בא להוציא עובר מת במעי אשה, לומר שאינו מטמא, אלו דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר: מה שנאמר "על פני השדה" בא לרבות גולל (כיסוי הקבר) ודופק (דופן הקבר שעליה נסמך הגולל), לומר שהם מטמאים.

ומעירים: ולדעת ר' ישמעאל, גולל ודופק שמטמאים — הלכתא גמירי לה [הלכה למשה מסיני לומד הוא אותה], ולא מן הכתוב. ושואלים: ור' עקיבא שאמר שעובר במעי אשה טמא מדאורייתא [מן התורה], מנא ליה [מנין לו]? היכן בתורה נלמד הדבר? אמר ר' אושעיא, אמר קרא [הכתוב]: "כל הנוגע במת בנפש האדם" (שם יג), איזהו מת שנמצא בנפש (בתוכו) של אדם? הוי אומר זה עובר שבמעי אשה.

ומן הצד השני, ור' ישמעאל מה הוא משיב לכך? לשיטתו האי מיבעי ליה [דבר זה נצרך לו] לענין רביעית הלוג של דם הבאה מן המת, לומר שהיא מטמאה באוהל כמת, שנאמר: "הנוגע במת בנפש האדם", איזהו נפש של אדם שמטמא? הוי אומר זו רביעית דם, כפי שנאמר "כי הדם הוא הנפש" (דברים יב, כג), וברביעית דם הנפש מתקיים הדבר.

ור' עקיבא, שאינו למד דין זה מכאן, הולך לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר: אף רביעית דם הבא משני מתים מטמא באהל. דתניא [ששנויה ברייתא], ר' עקיבא אומר: מנין לרביעית דם הבאה משני מתים שמטמאה באהל?

שנאמר באיסור הטומאה לכהן גדול: "ועל כל נפשות מת לא יבא" (ויקרא כא, יא), והשינוי מלשון רבים ללשון יחיד ("נפשות מת") מלמד על מקרה של שתי נפשות (מתים) ושיעור אחד של נפש המת (רביעים דם), שמטמא באוהל, וכל שכן ברביעית הבאה ממת אחד, ולכן לא הוצרך לפסוק של ר' ישמעאל.

ב משנה בהמה המקשה לילד, והוציא העובר את ידו, וחתכה הרועה, ואחר כך שחט את אמו, למרות שהאבר שנחתך מטמא, שלא הותר בשחיטת הבהמה — הבשר של העובר כולו שהיה מחובר ליד טהור, מפני שבעל חיים אינו מקבל טומאה בחייו. אבל אם שחט את אמו ואחר כך חתכה את היד, הרי הבשר של העובר כולו שנגע בה טמא איפוא במגע נבלה, אלו דברי ר' מאיר, שלדעתו יש ליד דין נבילה, שלא נטהרה בשחיטת האם.

וחכמים אומרים: שחיטת הבהמה, למרות שלא הועילה לאבר שיצא להתירו באכילה, מכל מקום הועילה לטהרו מטומאת נבילה, ודין בשר העובר שנגע בה כדין מגע טרפה שחוטה, שאסורה באכילה, אבל טהורה מטומאת נבילה.