אין בהן אלא מצות פרוש בלבד, כלומר, אינם אסורים מן התורה, אלא מצוה מדברי סופרים לפרוש מאכילתם. הרי שלדעתו אין השחיטה עושה ניפול באבר המדולדל, לאוסרו משום אבר מן החי. ובענין זה מסופר,

יתיב [ישב] רב יוסף קמיה [לפני] רב הונא, ויתיב וקאמר [ויושב היה ואומר], אמר רב יהודה אמר רב: אכלו לזה, לאבר המדולדל — הרי הוא לוקה משום איסור אבר מן החי. אמר ליה ההוא מרבנן [אמר לו אחד מן החכמים]: לא תציתו ליה [אל תקשיבו לו], למה שאמר בשם רב, שהרי הכי [כך] אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה [משמו] של רב: אכלו לזה — אינו לוקה.

אמר ליה [לו] רב הונא: אנן אמאן [אנחנו על מי] נסמוך? שהרי יש לנו שתי שמועות סותרות בשם רב! אהדרינהו [החזיר] רב יוסף לאפיה [את פניו] בהקפדה, אמר ליה [לו]: מאי קושיא [מה הקושיה]? כי אמרי אנא [כאשר אמרתי אני] בשם רב שלוקה משום אבר מן החי — אמר רב דבר זה במקרה של מיתה, שהיא עושה ניפול, שהאבר נחשב כאילו נפל מן הבהמה בחייה. כי [כאשר] אמר איהו [הוא] רב יצחק בר שמואל בר מרתא בשם רב שאינו לוקה — הרי זה בשחיטה, שאינה עושה ניפול, והאבר נחשב כמחובר לגוף הבהמה בשעת השחיטה, והותר בשחיטתה, ולכן אינו לוקה על אכילתו.

אמר רבא: מנא הא מלתא דאמור רבנן [מנין דבר זה שאמרו חכמים]: מיתה עושה ניפול, שחיטה אינה עושה ניפול? דכתיב [שנאמר] בפרשת השרצים הטמאים: "וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא" (ויקרא יא, לב), ויש לשאול: המילה "במותם" למעוטי מאי [למעט את מה] היא באה? אילימא למעוטי [אם תאמר למעט] בחייהם, לומר שבחייהם אינם מטמאים — הרי דבר זה מ"נבלתם" נפקא [יוצא], שנאמר: "כל אשר יפול מנבלתם עליו יטמא" (שם לז), ונבילה משמעה יצור מת! אלא שמע מינה [למד מכאן] דין אחר, ביחס לאברים המדולדלים שבהם, כאילו נאמר: כל אשר יפול מהם — במותם, לומר: דווקא מיתה עושה להם ניפול, להחשיבם כאילו נפלו, ומטמאים כאבר מן החי, ואין שחיטה עושה ניפול, אלא הריהם נחשבים כחלק מגוף הבהמה בשעת השחיטה.

אמר ליה [לו] רב אדא בר אהבה לרבא: וכיצד ניתן לדייק מכאן ששחיטה אינה עושה ניפול? והא קרא [והרי המקרא] בשרצים כתיב [נאמר], ואין בהם שחיטה כלל! אמר ליה [לו]: אם אינו ענין, כלומר, הואיל ומקרא זה אינו נצרך לשרצים, דלאו [שאין] בני שחיטה נינהו [הם] — תנהו ענין לבהמה.

ומקשים: ואכתי מבעי ליה [ועדיין צריך אותו] את מה שנאמר "במותם יטמא" לומר: כעין מיתה, שדווקא כשהשרצים לחין כבשעת המיתה הם מטמאים, כשהם יבשים — אין מטמאים! ומשיבים: תרי [שתי פעמים] "במותם" כתיבי [נאמרו], ודין זה נלמד ממה שנאמר בפסוק הקודם (שם לא): "כל הנוגע בהם במותם יטמא".

א ושבים למחלוקת במשנתנו, בענין עובר שהוציא את ידו, ושחט את אמו, שלדעת ר' מאיר אין היד נטהרת בשחיטת האם, והיא מטמאת כאבר מן החי, ולדעת חכמים טיהרה אותה שחיטת האם. אמר רב חסדא: מחלוקת זו היא באבר של עובר חי, אבל באבר של עובר מת — דברי הכל: שחיטה עושה ניפול, ולא נטהרה היד בשחיטת האם, אלא מטמאת משום נבילה. ורבה אמר: כמחלוקת בזה כך מחלוקת בזה, וגם בעובר שהוציא ידו ומת, שלדעת חכמים שחיטת אמו מטהרת את היד מטומאת נבילה.

ב שנינו במשנה שטריפה יש במינה שחיטה, ולכן שחיטתה מטהרתה מטומאת נבילה. ובהמשך לכך נאמר: עובר בן שמנה חי אין שחיטתו מטהרתו, מפני שאין במינו שחיטה. ומתקשים, והתניא [והרי שנויה ברייתא]: בן שמנה חי יוכיח, שאף על פי שיש במינו שחיטה — אין שחיטתו מטהרתו, הרי שבברייתא זו מחשיבים בן שמונה כמי יש במינו שחיטה!

אמר רב כהנא: מה שנאמר באותה ברייתא שיש במינו שחיטה, כוונתו — אגב אמו, שכאשר שוחטים את אמו גם הוא נעשה מותר על ידה. ותנא דידן [והתנא שלנו], מינא דאמיה לא פריך [מהמין של אמו אינו מקשה], שמה שהעובר ניתר בשחיטת אמו אינו מחשיב אותו כמי שיש במינו שחיטה, מפני שהוא נחשב אז כחלק מאמו.

ושואלים: ולהאי תנא דפריך [ולאותו תנא שמקשה קושיה זו], טרפה ששחיטתה מטהרתה מנא ליה [מנין לו]? והרי לשיטתו, מה שיש במינה שחיטה אינו מועיל לטהר! ומשיבים: נפקא ליה [יוצא לו הדבר] ממה שאמר רב יהודה אמר רב, שאמר רב יהודה אמר רב, ואמרי לה [ויש אומרים] במתניתא תנא [בברייתא היא שנויה]: אמר קרא [הכתוב] "וכי ימות מן הבהמה וכו' הנוגע בנבלתה יטמא" (ויקרא יא, לט), והלשון "מן" באה ללמד: מקצת בהמה מטמאה בטומאת נבילה, ומקצת בהמה אינה מטמאה, ואיזו זו שאינה מטמאה? זו טרפה ששחטה.

ג בעי [שאל] רב הושעיא: הושיט את ידו למעי בהמה, ושחט בתוכה בן תשעה חי, מהו? האם שחיטתו במעי אמו מתירה אותו? ובזה תבעי [תישאל השאלה] לדעת ר' מאיר, ותבעי לרבנן [ותישאל לדעת חכמים].

ומפרטים: תבעי [תישאל] לר' מאיר: עד כאן לא קאמר [לא שמענו שאמר] ר' מאיר במשנה שבהמשך עמוד זה, שבן פקועה, בן תשעה שהוציאוהו חי ממעי בהמה שנשחטה, טעון שחיטה — הני מילי [דברים אלה אמורים] היכא [היכן] שכבר יצא לאויר העולם, אבל בעודו במעי אמו — לא שריא ליה [אין מתירה אותו] שחיטה שלו.

או דילמא [שמא], אפילו לרבנן [לדעת חכמים] החולקים על ר' מאיר, וסבורים ששחיטת אמו כשהוא במעיה מתירה אותו, יש לומר שארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא [הכשירה בו התורה], שהוא ניתר בין בשחיטת שני סימנים (קנה וושט) של אמו, בין בשחיטת סימנים של עצמו?

אמר רב חנניא, תא שמע [בוא ושמע] תשובה לדבר, ממה ששנינו במשנתנו: הרי שנולדה טרפה מן הבטן, שלא היתה לה שעת הכושר — לא תטהרנה שחיטתה. ואי איתא [ואם אכן] ניתן לשחוט בן תשעה כשהוא במעי אמו, משכחת לה [מוצא אתה אותה] שהיתה לה לזו שנולדה כשהיא טריפה שעת הכושר, דאי בעי עייל ידיה ושחטה [שאם היה רוצה היה מכניס ידו ושוחט אותה] במעי אמה קודם שנטרפה!

אמר ליה [לו] רבא, תני [שנה]: הרי שנוצרה טרפה מן הבטן, שמתחילת יצירתה טריפה היא, ובמקרה זה לא ניתן היה לשוחטה. ומשכחת לה [ומוצא אתה אותה] בבעלת חמש רגלים, שהיא טריפה מעיקרה, ואין לה היתר כלל.

ד משנה השוחט את הבהמה, ומצא בה עובר בן שמנה חודשים (שלא נגמר הריונו) חי או מת, או אפילו בן תשעה שנגמרו חודשי הריונו, אבל הוא מת — הותר בשחיטת הבהמה, ואינו צריך לשוחטו, אלא קורעו, ומוציא את דמו, שהדם אסור כחלק מדם אמו, ואז הוא מותר באכילה.

מצא בה בן תשעה חי — הרי זה טעון שחיטה, וחייב על שחיטתו באותו ואת בנו, אם שחט אותו ביום ששחט את אמו, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: גם בן תשעה חי שנמצא במעי בהמה שחוטה — שחיטת אמו מטהרתו, ואינו טעון שחיטה.