בא הכתוב ליתן עשה ("והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו") אחר לא תעשה ("ולא תותירו ממנו עד בוקר"), לומר שאין לוקין עליו, אלו דברי ר' יהודה. ומכאן שאם לא כן היה לוקה משום "לא תותירו", למרות שהיא התראת ספק, שהרי צריך להתרות בו סמוך לעבירה, ובכל פעם שמתרים בו יכול הוא לומר שעדיין לילה הוא.

ר' יעקב אומר: לא מן השם הוא זה, לא זה הוא הטעם, אלא משום דהוה ליה [שהריהו] לאו שאין בו מעשה, שדי שישב ולא יעשה דבר כדי שיעבור על "לא תותירו", וכל לאו שאין בו מעשה — אין לוקין עליו.

ומציעים תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה על דעת סומכוס, ממה ששנינו בברייתא בענין איסור גיד הנשה: אכל שני גידין משתי ירכות משתי בהמות שונות — סופג שמונים. ר' יהודה אומר: אינו סופג אלא ארבעים. ויש לשאול: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? אילימא [אם תאמר] שאינו אוכלם יחד, אלא בזה אחר זה, ובשתי התראות שונות — מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יהודה שאמר: סופג ארבעים ותו לא [ולא יותר]? והרי עבר שתי עבירות נפרדות ובשתי התראות נפרדות! אלא פשיטא [פשוט] שמדובר שאכלם בבת אחת ובחדא התראה [ובהתראה אחת].

ומעתה יש לשאול: מאן תנא קמא [מיהו התנא הראשון] שלדעתו סופג שמונים? אילימא רבנן דפליגי עליה [אם תאמר חכמים שחלקו על] סומכוס במשנתנו — דבר זה אינך יכול לומר, שהרי ומה התם [שם], כששחט פרה ובת בתה ואחר כך שחט את בתה, שיש גופין (בעלי חיים) מוחלקין שגורמים לעבירה הכפולה — פטרי רבנן [פוטרים חכמים] מללקות פעמיים, הכא [כאן], בשני גידים, שאינם גופים חלוקים — לא כל שכן שלוקה אחת כשאכלם בבת אחת? אלא לאו [האם לא] שיטת סומכוס היא? ומכאן שלדעתו, כל העובר עבירה כפולה בגוף אחד, כגון שאכל שני זיתי חלב בהעלם אחד — חייב שתיים!

ודוחים: לעולם מדובר שאכל את שני הגידים בזה אחר זה, ובשתי התראות נפרדות, ולכן סופג שמונים גם לדעת חכמים החולקים במשנתנו על סומכוס. ודקאמרת [ומה שאמרת]: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יהודה שמחייב רק אחת? על כך יש להשיב: מדובר כגון דלית ביה [שאין בו] באחד מהם כזית, ור' יהודה הולך בענין זה לשיטתו. דתניא [ששנויה ברייתא]: אכלו את גיד הנשה ואין בו כזית — חייב מלקות, ר' יהודה אומר: אינו חייב עד שיהא בו כזית.

א משנה בארבעה פרקים (זמנים) בשנה, שרגילים ישראל לעשות סעודות גדולות, וקונים בהמות לשחיטה בו ביום, המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו: אמה מכרתי היום לשחוט, כדי שלא ישחוט את הבת בו ביום, או: בתה מכרתי היום לשחוט, כדי שלא ישחוט את האם. ואלו הן: ערב יום טוב האחרון של חג הסוכות, שמיני עצרת. וערב יום טוב הראשון של פסח, וערב עצרת, וערב ראש השנה. וכדברי ר' יוסי הגלילי — אף ערב יום הכפורים בגליל.

אמר ר' יהודה: אימתי המוכר פרה צריך להודיע — בזמן שאין לו ריוח של זמן, שמכר את האם או הבת באותו יום, אבל אם יש לו ריוח, שמכר את האם או הבת אתמול — אין צריך להודיעו, שכל הקונה — מן הסתם לשחוט בו ביום הוא קונה. ומודה ר' יהודה במוכר את האם לחתן, ואת הבת לכלה — שצריך להודיעו, למרות שלא מכרם באותו יום, שכן בידוע ששניהם שוחטין ביום אחד לכבוד שמחת הנישואין המשותפת.

ומוסיפים: בארבעה פרקים אלו ששנינו לעיל משחיטין את הטבח בעל כרחו, מכריחים את השוחט לשחוט בהמה שיש לו, כיצד? אפילו שור שוה אלף דינרים ואין לו ללוקח (לקונה) אלא דינר, ואין שם אלא קונה זה, אם נתן לו את הדינר — כופין אותו לשחוט ולתת לו בשר בשווי דינר; לפיכך, אם מת השור קודם שחיטה — מת ללוקח, והפסיד את הדינר שנתן. אבל בשאר ימות השנה אינו כן, אלא כדי שיחשב השור כשלו לענין זה, צריך הקונה למשוך את השור לרשותו, וכל זמן שלא עשה כן — יכול הטבח לחזור בו. לפיכך, אם מת קודם שחיטה — מת למוכר, וצריך לתת לקונה את כספו.

ב גמרא על מה ששנינו במשנה שבארבעה פרקים בשנה מוטל על המוכר להודיע לקונה שמכר בו ביום את אמה או בתה של הפרה שהוא מוכר לו, תנא [שנה החכם]: משום כך אין חובה על הקונה לברר את הדבר, ולכן אם לא הודיעו המוכר — הולך הקונה ושוחט ואינו נמנע.

שנינו: אמר ר' יהודה אימתי וכו'. ומודה ר' יהודה במוכר את האם לחתן ואת הבת לכלה שצריך להודיעו. ושואלים: למה לי למיתני [לשנות]: את האם לחתן ואת הבת לכלה? שישנה: את זו לחתן ואת זו לכלה! ומשיבים: מלתא אגב אורחיה קמשמע לן [דבר בדרך אגב משמיע לנו]: דאורח ארעא למטרח בי חתנא טפי מבי כלתא [שדרך ארץ לטרוח לחתונה בבית החתן יותר מבית הכלה], ולכן חתן קונה את האם הגדולה, והכלה את הבת הקטנה.

ג שנינו: בארבעה פרקים אלו משחיטין את הטבח בעל כורחו, לפיכך אם מת — מת ללוקח. ושואלים: והא [והרי] עדיין לא משך את הבהמה כדי לקנותה, ועדיין אינה שלו (למרות ששילם)! אמר רב הונא אמר רב: מדובר במשנה כשמשך. ומקשים: אי הכי [אם כך], אימא סיפא [אמור את סופה] של המשנה: אבל בשאר ימות השנה אינו כן, לפיכך, אם מת — מת למוכר. ואם מדובר במשנה כשמשך, מדוע לא מת לקונה? והא [והרי] משך!

אמר ר' שמואל בר רב יצחק: לעולם מדובר במשנה שלא משך הקונה, ומדובר כגון שזיכה לו המוכר על ידי אדם אחר, שמסר לאותו אדם את השור כדי שיקנה בו בשר בשווי דינר עבור הקונה; בארבעה פרקים אלו שזכות הוא לו, שהרי הוא רוצה שיהיה לו בשר לחג — חל הכלל שזכין לאדם שלא בפניו, ואולם בשאר ימות השנה, שחוב הוא לו, שאין הוא רוצה להוציא הוצאות שאינו חייב בהם — הרי אין חבין לאדם שלא בפניו, ולכן אם מת — מת למוכר.

ר' אלעזר אומר, אמר ר' יוחנן הסבר אחר: בארבעה פרקים אלו העמידו חכמים דבריהם על דין תורה שמעות קונות מיטלטלין, והמעות ששילם הקונה עבור הבשר קונות לו, ואין צורך במשיכה.

שכך אמר ר' יוחנן: דבר תורה — מעות קונות מיטלטלין בלא שימשוך, ומה טעם אמרו חכמים: רק משיכה קונה — גזירה שמא לאחר שקיבל המוכר את המעות שוב לא ידאג לשלומם של המיטלטלין שמכר, ואם תאחז בהם אש — לא יטרח להצילם, ויאמר לו לקונה: נשרפו חטיך בעליה ואין זה מענייני. ומשום שמחת יום טוב, החזירו חכמים את הדבר לדין תורה, ואמרו שהכסף ששילם הלוקח קונה לו, ומשחיטים את הטבח בעל כורחו.

ד משנה "יום אחד" האמור באותו ואת בנו ("אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד". ויקרא כב, כח) — היום הולך אחר הלילה, שאם שחט את האם בלילה — אסור לשחוט את בנה ביום המחרת. אבל אם שחט את האם ביום — יכול לשחוט את בנה בלילה שלאחריו. את זו דרש ר' שמעון בן זומא: נאמר במעשה בראשית "יום אחד" (בראשית א, ה), ונאמר באותו ואת בנו "יום אחד", מה יום אחד האמור במעשה בראשית — היום הולך אחר הלילה שלפניו, שהרי נאמר: "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד", אף יום אחד האמור באותו ואת בנו — היום הולך אחר הלילה שלפניו.

ה גמרא תנו רבנן [שנו חכמים], את זו דרש ר' שמעון בן זומא: לפי שכל הענין כולו שאיסור אותו ואת בנו כתוב בו, אינו מדבר אלא בקדשים, ובקדשים לילה הולך אחר היום, יכול אף זה כן? לכך צריך ללימוד מיוחד, נאמר כאן: "יום אחד", ונאמר במעשה בראשית: "יום אחד", מה "יום אחד" האמור במעשה בראשית — היום הולך אחר הלילה, אף יום האמור באותו ואת בנו — היום הולך אחר הלילה.