ושואלים: וגם אם מדובר בקדשי בדק הבית, מדוע אין כיסוי הדם נוהג בהם? וליפרקינהו וליכסינהו ושיפדו אותם ויכסו אותם, את דמם]! ומשיבים: לא ניתן לפדות בעל חיים שכבר נשחט, מפני שבעינן [צריכים אנו] העמדה והערכה כדי לפדותו, כלשון הכתוב "והעמיד... והעריך" (ויקרא כז, יז), וכשהוא מת לא ניתן להעמידו, וממילא לא ניתן לפדותו.

ושואלים: ולדרך זו, שמדובר במשנתנו בקדשי בדק הבית, כמאן [וכשיטת מי] היא שנויה? אי [אם] תאמר כשיטת ר' מאיר שאמר: הכל, גם קדשי מזבח וגם קדשי בדק הבית, היו בכלל דין העמדה והערכה, ולכן לא ניתן לפדותם ולכסות את דמם — האמר [הרי מצד אחר הוא אומר]: שחיטה שאינה ראויה לאכילה — שמה שחיטה, לחייב בכיסוי הדם. ואם כן, גם אם לא נפדו — דמם חייב בכיסוי!

אי [אם] תאמר שהיא כשיטת ר' שמעון שאמר: שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה — האמר [הרי הוא אומר]: קדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה, ואם כן ניתן לפדותם לאחר שחיטה, ולכסות את דמם!

אמר רב יוסף: משנתנו שיטת רבי היא, ונסיב לה אליבא דתנאי [והוא מביא, שונה אותה לפי שיטת שני תנאים] שונים; בענין שחיטה שאינה ראויה סבר לה [סבור הוא] כר' שמעון, שאינה שחיטה, ואילו בענין העמדה והערכה — סבר לה [סבור הוא] כר' מאיר, שגם קדשי מזבח וגם קדשי בדק הבית צריכים העמדה והערכה. וכיון שלא ניתן לפדותם לאחר שחיטה, נמצא ששחיטתם אינה ראויה, ואינה מחייבת בכיסוי הדם.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: משנתנו כולה שיטת ר' שמעון היא, הסבור שניתן לפדות את קדשי בדק הבית. ואם כן לכאורה, שחיטתם שחיטה ראויה היא, ואולם שאני הכא דאמר קרא [שונה כאן שאמר הכתוב] ברצף אחד: "ושפך וכסה" ("ושפך את דמו וכסהו בעפר". ויקרא יז, יג), לומר: באיזה דם מדובר — במי שאינו מחוסר אלא שפיכה וכסוי, יצא זה, דם קדשי בדק הבית, שהוא מחוסר גם שפיכה גם פדייה וגם כסוי.

ומעירים: והשתא דאתית להכי [עכשיו שבאת לכך], שאתה מציע טעם זה, אפילו תימא [תאמר] שמדובר במשנתנו בקדשי מזבח, יש להסביר שאינם חייבים בכיסוי מטעם זה עצמו, שנאמר: "ושפך וכסה" — מי שאינו מחוסר אלא שפיכה וכסוי, יצא זה, דם של עוף קדשים, שמחוסר גם שפיכה, גם גרירה של הדם מעל המזבח, וגם כסוי.

מר בר רב אשי אמר: מנין שכיסוי הדם אינו נוהג במוקדשים? שאמר קרא [הכתוב] בענין כיסוי הדם "חיה או עוף", ויש להשוותם זה לזה: מה חיה אינה קדש, שאין מקריבים חיה לקרבן — אף עוף שחייבים בכיסוי דמו הוא דווקא זה שאינו קדש, שרק דם של עוף חולין חייב בכיסוי.

ויש לשאול, אי [אם] כך, שאתה למד מחיה לעוף, שמא נאמר: מה חיה — מדובר בדבר שאין במינו קדש, אף עוף — רק דבר שאין במינו קדש חייב בכיסוי, אוציא תורין ובני יונה מדין כיסוי הדם, ואפילו הם חולין, שהרי יש במינן קדש!

ודוחים: לא, הואיל והוקש דינו של עוף לדינה של חיה, דינו לגמרי כשל חיה; מה חיה — לא חלקת בה בין מין זה למין אחר לענין כיסוי, אף עוף — לא תחלוק בו בין מין זה למין אחר.

א ובטעם הדבר שכיסוי הדם נוהג בחיה ולא בבהמה, אמר ליה [לו] יעקב מינאה [המין] לרבא: קיימא לן [מוחזק בידינו] שחיה, כגון צבי, היא בכלל בהמה שהזכיר הכתוב לענין סימנין, שתהא מעלה גרה ושוסעת פרסה (דברים יד, ד—ו), ואם כן, אימא נמי [אמור גם כן] להיפך, שבהמה היא בכלל חיה לענין כסוי הדם (ויקרא יז, יג)!

אמר ליה [לו]: עליך, על טענתך אמר קרא [הכתוב] ביחס לדם הבהמה: "וזבחת מבקרך ומצאנך... רק חזק לבלתי אכול הדם... על הארץ תשפכנו כמים" (דברים יב, כא—כד), ומן ההשוואה של דם הבהמה למים, יש ללמוד: מה מים לא בעי [אינם צריכים] כסוי, אף האי נמי [זה גם כן, דם בהמה] לא בעי [אינו צריך] כסוי.

ושואלים: אלא מעתה, שהכתוב משוה את דין דם הבהמה לדין מים, יטבילו בו את הטמאים לטהרם, כמו במים! ומשיבים, אמר קרא [הכתוב]: "אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור" (ויקרא יא, לו), כלומר, יטהר את הטמאים. ולשון "אך" באה למעט: הני אין [אלה כן] מטהרים, מידי אחרינא [דבר אחר] לא.

ושואלים, ואימא [ואמור]: הני מילי [דברים אלו נאמרו] למעוטי [למעט] שאר משקין, דלא איקרו [שאינם קרויים] מים, אבל דם דאיקרי [שנקרא] מים, שנאמר: "על הארץ תשפכנו כמים" — הכי נמי [כך גם כן] יטבילו בו!

ומשיבים: תרי מיעוטי כתיבי [שני מיעוטים כתובים]: "מעין מים" "ובור מים", למעט גם שאר משקים וגם דם.

ומקשים: אימא [אמור] אידי ואידי למעוטי [זה וזה למעט] שאר משקין, חד למעוטי [אחד למעט] ולומר שאינם מטהרים כמעין כשהם זוחלין, וחד למעוטי [ואחד למעט] שאינם מטהרים כבור ומקוה כשהם מכונסין!

ומשיבים, תלתא מיעוטי כתיבי [שלושה מיעוטים כתובים]: "מעין מים" — למעט שאר משקים זוחלים, "ובור מים" — למעט שאר משקים מכונסים, "מקוה מים" — למעט דם הקרוי מים.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר במצות כיסוי הדם: "ואיש... אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר" (ויקרא יז, יג). ומ"אשר יצוד", אין לי ללמוד אלא חיה ועוף אשר יצוד, חיה ועוף הנצודין ועומדין מאליהן (שאין צורך לצודם) מנין שצריך לכסות את דמם. וכגון אווזין ותרנגולים?

תלמוד לומר: "ציד", מכל מקום. אם כן, מה תלמוד לומר "אשר יצוד"? מדוע השתמשה התורה בלשון זו? למדה תורה אגב כך דרך ארץ, שלא יאכל אדם בשר תדיר, אלא בהזמנה (בהכנה) הזאת, כאדם שצריך לטרוח ולצוד ציד, ואין הבשר מזומן לו בביתו.

וכן תנו רבנן [שנו חכמים]: במה שאמר הכתוב "כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך... בכל אות נפשך תאכל בשר" (דברים יב, כ) — למדה תורה דרך ארץ, שלא יאכל אדם בשר אלא לתאבון, כשגופו ונפשו זקוקים לכך, ולא דרך גרגרנות. ועוד בענין זה.

יכול יקח (יקנה) אדם בשר מן השוק ויאכל? תלמוד לומר: "וזבחת מבקרך ומצאנך" (שם כא) — משלך ולא משל אחרים. יכול יזבח (ישחט) כל בקרו ויאכל, או כל צאנו ויאכל? תלמוד לומר: "מבקרך" — ולא כל בקרך, "מצאנך" — ולא כל צאנך.

מכאן אמר ר' אלעזר בן עזריה: מי שיש לו מנה (מאה דינרים) — יקח לפסו (לקדירתו), ליטרא ירק, מי שיש לו עשרה מנה — יקח לפסו ליטרא דגים, חמשים מנה — יקח לפסו ליטרא בשר, מאה מנה — ישפתו לו קדרה של בשר על הכירה בכל יום. ושואלים: ואינך אימת [ואלו ששנה קודם, מתי, כל כמה זמן] יאכלו בשר? ומשיבים: מערב שבת לערב שבת.

אמר רב: צריכין אנו לחוש לדברי זקן, ר' אלעזר בן עזריה, ולהסתפק במזונות קלים, ולמעט בהוצאות על מאכל. אמר ר' יוחנן: אבא (כך קרא לרב שאמר כן) ממשפחת אנשים בריאים הוה [היה], אבל כגון אנו, שאיננו בריאים, מי שיש לו אפילו פרוטה בתוך כיסו — יריצנה לחנווני, ויקנה דברי מאכל כראוי לו. אמר רב נחמן, שני דורות מאוחר יותר: אנשים כגון אנו, שנחלשנו יותר, לא רק כשיש לנו פרוטה בכיסנו צריכים אנו ללכת ולקנות מאכל, אלא אפילו לווין ואוכלין. ועוד בעניינים שידאג בהם אדם לפרנסתו, מביאים מה שדרשו חכמים על הכתוב: "כבשים ללבושך ומחיר שדה עתודים. ודי חלב עזים ללחמך ללחם ביתך וחיים לנערותיך" (משלי כז, כו—כז).

"כבשים ללבושך" — מגז כבשים יהא מלבושך, קנה לך צאן, ומצמרו עשה לך בגדים. "ומחיר שדה עתודים" — לעולם ימכור אדם שדה ויקח עתודים (כבשים), שיוכל ליהנות מחלבם ומצמרם ומוולדותיהם, ואל ימכור אדם עתודים ויקח שדה. "ודי חלב עזים" — דיו לאדם שיתפרנס מחלב גדיים וטלאים שבתוך ביתו.

"ללחמך ללחם ביתך" — לחמך קודם ללחם ביתך. "וחיים לנערותיך" — אמר מר זוטרא בריה [בנו] של רב נחמן: תן חיים לנערותיך, לבני ביתך הצעירים, מיכן למדה תורה דרך ארץ שלא ילמד (ירגיל) אדם את בנו באכילת בשר ושתיית יין, שגורם בכך להוציאו מדרכי חיים.

אמר רבי יוחנן: