ומתרצים: בלשון לא מיבעיא קאמר [לא נצרכה הוא אומר], לא מיבעיא [לא נצרכה] כשאמר: "צא נחור" פטור מכיסוי, דלאו [שלא] שחיטה היא כלל, אבל כשאומר: "צא טרוף" — אימא [אמור]: שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, וליבעי [ויצטרך] כסוי, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] כדבריו של ר' חייא בר אבא, שראה רבי את דברי ר' שמעון בכיסוי הדם, ששחיטה שאינה ראויה אינה שחיטה, ופטורה מכיסוי.

ושואלים: ולמאן דאמר [ולשיטת מי שאומר] "צא נחור" אמר לו רבי לר' חייא, מאי טעמא [מה טעם] לא אמר לו רבי: "צא טרוף"? וכי תימא [ואם תאמר], קסבר [סבור רבי] כי שחיטה שאינה ראויה — שמה שחיטה, ומחייבת בכיסוי; והא [והרי] אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: ראה רבי דבריו של רבי שמעון בכסוי הדם, ושנאו בלשון חכמים!

ומתרצים: לא מיבעיא קאמר [בלשון לא נצרכה הוא אומר], לא מיבעיא [לא נצרכה] "צא טרוף" אינו חייב בכיסוי, מפני ששחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, אבל "צא נחור" — אימא [אמור]: אין שחיטה לעוף מן התורה, ואם כן נחירתו זו היא שחיטתו, וליבעי [ויצטרך] כסוי, על כן קא משמע לן [משמיע לנו], שיש לעוף שחיטה מן התורה, כפי שדרש רבי מ"כאשר צויתיך" (דברים יב, כא).

ושואלים על גוף המעשה: ומי נפל ליה יאניבא בכיתניה [והאם נפל לו לר' חייא עש בפשתנו]? והאמר [והרי אמר] רבין בר אבא, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת ר' אבין בר שבא: משעלו בני הגולה מבבל לארץ ישראל פסקו בארץ ישראל הזיקין (כוכבי שביט) והזועות (רעידות אדמה) והרוחות הסוערות, והרעמים, ולא החמיץ יינם, ולא לקה פשתנם בעש וכדומה, ונתנו חכמים עיניהם ותלו דבר זה בר' חייא ובניו שעלו מבבל, וזכותם הועילה לבני ארץ ישראל. ואם כן, כיצד ייתכן שנפל עש בפשתנו של ר' חייא עצמו?

ומשיבים: כי מהניא זכותייהו — אעלמא, אדידהו — לא [כאשר מועילה זכותם — הרי זה על העולם, אבל עליהם — לא]. וכדברי רב יהודה אמר רב, שאמר רב יהודה אמר רב: בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת: "כל העולם כולו ניזון בשביל (בגלל, בזכות) חנינא בני, הוא חנינא בן דוסא, שהיה ידוע בחסידותו, וחנינא בני — די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת.

א משנה חרש שוטה וקטן ששחטו חיה או עוף ואחרים רואין אותם שהם שוחטים כראוי, שבאופן זה שחיטתם כשרה (לעיל ב,א) — חייב הרואה אותם שוחטים לכסות את הדם אחריהם. שחטו בינן לבין עצמן ששחיטתם פסולה — משנודע הדבר לאחר, הריהו פטור מלכסות.

וכן לענין איסור אותו ואת בנו בבהמה: חרש שוטה וקטן ששחטו את האם, ואחרים רואין אותן — אסור לשחוט את הבן אחריהם באותו יום; שחטו בינן לבין עצמן — ר' מאיר מתיר לשחוט אחריהן, וחכמים אוסרים, שמא שחטו כראוי. ומודים חכמים שאם שחט אחריהם בו ביום — שאינו סופג את הארבעים, שמא לא שחטו כראוי.

ב גמרא ושואלים: ורבנן [וחכמים], מאי שנא רישא דלא פליגי [במה שונה תחילת המשנה, לענין כיסוי הדם, שאינם חלוקים] על כך שחרש שוטה וקטן ששחטו בינם לבין עצמם — פטור מלכסות אחריהם, ומתוך כך משמע שגם לדעתם כששחטו בינם לבין עצמם אין שחיטתם שחיטה. ומאי שנא סיפא דפליגי [ובמה שונה הסוף, לענין אותו ואת בנו, שחכמים חולקים] על ר' מאיר, וסבורים שאם חרש שוטה וקטן שחטו את האם — אסור לשחוט את הבן בו ביום, ומשמע ששחיטתם בינם לבין עצמם נחשבת שחיטה?

ומשיבים: רישא [בתחילה], בענין כיסוי הדם, אי אמרינן [אם אנו אומרים] שחייבין לכסות אחריהם, אמרי [אומרים אנשים]: שחיטתם שחיטה מעלייתא [מעולה, כשרה] היא, ואתי למיכל [ויבואו לאכול] משחיטתן, ובאמת נאסר הדבר.

ומקשים, אם כן, סיפא נמי [בסופה גם כן], לענין אותו ואת בנו, מדוע אסרו לשחוט אחריהם? והלא כיון דקאמרי רבנן [שאומרים חכמים] אסור לשחוט אחריהם את הבן, נחשוש שמא אמרי [אומרים אנשים]: שחיטה מעלייתא [מעולה, כשרה] היא, ואתי למיכל [ויבואו לאכול] משחיטתן!

ומשיבים: סיפא [בסוף, באותו ואת בנו] גם אם נאסור לשחוט אחריהם — אין לחשוש שיבואו אנשים להכשיר את שחיטתם, מפני שאמרי [אומרים האנשים]: טעם הדבר שלא שחטו את הבן אחריהם הוא מפני שבשרא דלא קא מיבעיא ליה [בשר הוא שלא נצרך לו] לבעלים. ומקשים: רישא נמי [בתחילה גם כן], בכיסוי הדם, אם נחייב לכסות אחריהם — אין לחשוש, שכן אמרי [אומרים אנשים]: לנקר (לנקות) חצירו הוא צריך!

ודוחים: אם חרש שוטה וקטן שחט באשפה, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? הרי כאן לא שייך נימוק זה! וכן במקרה ששחטו והרואה אותם בא לימלך בבית הדין האם צריך לכסות את הדם אחר שחיטתם, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? הרי אם נצריך אותו לכסות אחריהם, יבוא להכשיר את שחיטתם! וכיון שבמקרים כגון אלו יבואו לטעות — אסרו לכסות אחריהם בכל מקרה, וגם כשהוא שוחט בחצירו.

ומקשים: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], שחכמים חוששים משום מקרים אלה, סיפא נמי [בסוף גם כן], באותו ואת בנו, אם בא הרואה לימלך אם מותר לשחוט את הבן אחריהם, ואוסרים עליו, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? הרי יכול הוא לטעות ולהכשיר את שחיטתם, ומדוע אסרו חכמים לשחוט אחריהם?

אלא צריך לומר כי רבנן אכולה מילתא פליגי [חכמים על כל הענין חולקים], והם סבורים שחרש שוטה וקטן ששחטו — צריך לכסות אחריהם, כפי שלענין אותו ואת בנו אסרו לשחוט אחריהם. ונטרי ליה לר' מאיר עד דמסיק לה למילתא, והדר פליגי עילויה [והמתינו לו חכמים לר' מאיר עד שיסיים את דבריו, ואחר כך חלקו עליו].

ושואלים: ומעתה, בשלמא רבנן [נניח, מובנת דעת חכמים] — משום שהם הולכים לחומרא [להחמיר], שלמרות שאסרו לאכול משחיטתם, החמירו לחייב בכיסוי הדם אחריהם, ולענין אותו ואת בנו אסרו לשחוט אחריהם מספק שמא שחטו כראוי. אלא רבי מאיר, שפטר מכיסוי הדם אחריהם, והתיר לשחוט את הבן אחריהם, מאי טעמא [מה טעמו]? מדוע לא יחמיר מספק?

אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן: מחייב היה רבי מאיר מלקות על האוכל משחיטתן משום נבלה. כלומר, הוא סבור ששחיטתם אינה קרויה כלל שחיטה, עד שניתן להתרות באוכל משחיטתם התראת ודאי שהוא עומד לאכול נבילה, ולהלקותו אם עשה כן. ושואלים: מאי טעמא [מה טעמו]? אמר רבי אמי: הואיל ורוב מעשיהן של חרש שוטה וקטן מקולקלים, אינם נעשים כראוי, ויש להניח שלא שחטו כראוי.

אמר ליה [לו] רב פפא לרב הונא בריה [בנו] של רב יהושע, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע לרב פפא: מאי איריא [מה שייך], מדוע הוצרך ר' אמי לנימוק של רוב? הרי אפילו אם מיעוט מעשיהם מקולקלים נמי [גם כן] היה ר' מאיר אומר כן! דהא [שהרי] שמענו את רבי מאיר שהוא חייש למיעוטא [חושש למיעוט], מתחשב בו כנגד הרוב, כשיש חזקה המסייעת לו. ואם כן, גם אם רוב מעשיהם של חרש שוטה וקטן מתוקנים, יש לומר: סמוך מיעוטא [צרף את המיעוט] של המקלקלים בשחיטתם, לחזקה של איסור שיש בבהמה, שהרי בהמה שלא נודע לך שנשחטה כראוי עומדת בחזקת איסור, ואתרע ליה רובא [והורע לו הרוב]! ומניין שכך סבור ר' מאיר?

דתנן [ששנינו במשנה] בענייני טהרות: תינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו — רבי מאיר מטהר את העיסה כולה, שאינו חושש שטימא אותה התינוק. וחכמים מטמאין את העיסה, מפני שדרכו של תינוק לטפח, לגעת בידיו בעיסה. ואמרינן [והיינו אומרים, שואלים]: מאי טעמא [מה טעמו] של רבי מאיר? קסבר [סבור הוא]: רוב תינוקות מטפחין, ומיעוט תינוקות אין מטפחין, ועיסה זו בחזקת טהרה עומדת —