אלמא [הרי איפוא] שיצירת איברי הגוף קודמת ליצירת הגידים, ומכאן שאיסור מוקדשין החל על גוף ולד הבהמה משעה שנוצר הריהו קדים [קודם] לאיסור גיד הנשה, ואין שני איסורים אלה באים כאחד! ומשיבים: אף על גב [אף על פי] שאיסור מוקדשין אמנם קדים [קודם] לאיסור גיד הנשה, מכל מקום

אתי [בא] איסור גיד וחייל עלייהו [וחל עליהם, על ולדות המוקדשים], וטעם הדבר: משום שהריהו איסור חמור, שכן איסורו נוהג אף בבני נח (בנכרים, בשאינם יהודים). שהרי חל איסור זה על בני ישראל עוד קודם למתן תורה, ובאותה עת היו בני ישראל בכלל "בני נח". ומקשים על הסבר זה: אי אפשר להעמיד את דברי משנתנו כשיטה זו, שהרי

מאן [מי] החכם ששמעת ליה [אותו] אומר האי סברא [סברה זו], שאיסור גיד הנשה נוהג אף בבני נח? — הלא הוא ר' יהודה (להלן במשנה ק,ב), והא מתניתין [והרי משנתנו] היא שלא כשיטת ר' יהודה, דקתני [שכן שנינו במשנתנו] כי איסור גיד הנשה נוהג בבהמה ובחיה, בירך של ימין ובירך של שמאל, ואילו שיטת ר' יהודה (בברייתא המובאת בעמוד הבא) היא שאיסור גיד הנשה נוהג בירך אחת בלבד! ודוחים:

האי [זה] התנא של משנתנו סבר לה כוותיה בחדא [הריהו סבור כמותו, כדעת ר' יהודה, בענין אחד], שאיסור גיד הנשה נוהג אף בבני נח, ופליג עליה בחדא [וחולק עליו בענין אחד], ולדעתו נוהג איסור זה בשתי הירכיים.

ושואלים עוד על העמדת משנתנו כשיטת ר' יהודה: אימר [אמור, יש מקום לומר] ששמעת ליה [אותו] את ר' יהודה שסבור כי משום שאיסור גיד הנשה הוא איסור חמור (שכן הוא אסור אף לבני נח), ולכך הריהו חל על איסור קודם. ואולם אין זה אלא בבהמה האסורה באכילה משום שהיא טמאה, שכן איסור אכילת בהמה טמאה אינו אלא איסור לאו, שאיסור קל הוא, שעונשו מלקות. מה שאין כן איסור אכילת קדשים, שהריהו איסור חמור, שעונשו כרת, מי [האם] גם כן שמעת ליה [אותו] שחל איסור

גיד הנשה על בהמת המוקדשים? ומציעים הסבר אחר: אלא, הכא [כאן, במשנתנו] אין אנו עוסקים בבהמה שהיא מוקדשת, אלא בבהמת חולין, ואולם בזו המבכרת (הממליטה לראשונה) עסקינן [עוסקים אנו], ולענין דין איסור גיד הנשה בעובר שיצא ממנה, שכן רק ביציאתו מרחם אמו הריהו קדוש בקדושת בכור. והשמיעתנו משנתנו שאף שאין איסור גיד הנשה נוהג בשאר המוקדשים, מכל מקום יש מוקדשים שנוהג בהם איסור גיד הנשה, כבכור. ומוסיפים:

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור הסבר אחר]: משנתנו אמנם עוסקת בולדות קדשים, ובאשר לשאלה שנשאלה כי איסור מוקדשים קודם לאיסור גיד הנשה, ולכך אין מקום לאיסור גיד הנשה לחול — סבור התנא של משנתנו בדינם של ולדות קדשים כי הם מתקדשים בהווייתן (בהתהוותם), בעת שהם יצורים לעצמם, שרק בשעת יציאתם ממעי אמם הן נעשים קדושים. ולכך נוהג בהם איסור גיד הנשה שכן הוא קודם לאיסור קדושתם, שכן חל עוד בהיותם במעי אמם (ולשיטה הסבורה כי אין איסור גיד הנשה נוהג בשליל — הרי שני האיסורים באים כאחד).

א אחר שנתברר טעם הדין השנוי במשנתנו באיסור גיד הנשה במוקדשים, דנים באלו קדשים אמורים הדברים. אמר ר' חייא בר יוסף: לא שנו במשנתנו שנוהג איסור גיד הנשה אלא דווקא בקדשים הנאכלין (כחטאת, ואשם, ושלמים), אבל קדשים שאינן נאכלין (כקרבן עולה) — אין איסור גיד נוהג בהן. ואילו ר' יוחנן אמר כי אחד (בין) קדשים הנאכלין, ואחד (ובין) קדשים שאין נאכלין — איסור גיד נוהג בהן.

אמר רב פפא בהסבר דברי חכמים אלה: ולא פליגי [ולא נחלקו], ר' חייא בר יוסף ור' יוחנן בעיקר הדין, שהכל סבורים כי נוהג איסור אכילת גיד הנשה אף בקדשים שאינם נאכלים. ולכך כאן שאמר ר' יוחנן את דבריו, בא רק להוסיף ולומר כי נוהג איסור זה אף לענין להלקותו את האוכל גיד הנשה של קרבן עולה. וכמו כן, כאן שאמר ר' חייא בר יוסף שאין איסור גיד הנשה נוהג בקדשים שאינם נאכלים, בא רק להשמיענו שאין איסור גיד הנשה נוהג לענין להעלותו (להקריבו) על המזבח. שאין אכילת מזבח נחשבת כאיסור אכילת גיד הנשה, והריהו מוקרב על גבי המזבח.

איכא דאמרי [יש שאומרים] שכך אמר רב פפא בלשון אחרת: ולא פליגי [ולא נחלקו] ר' חייא בר יוסף ור' יוחנן בעיקר הדין, שהכל סבורים כי נוהג איסור אכילת גיד הנשה אף בקדשים שאינם נאכלים. ולכך כאן שאמר ר' חייא בר יוסף שאין איסור גיד הנשה נוהג בקדשים שאינם נאכלים — הרי זה לענין לחלצו (להוציאו) את גיד הנשה מירך בהמת הקרבן, לפני הקרבתה על גבי המזבח. והשמיענו שאין איסור גיד הנשה נוהג בקדשים שאינם נאכלים, ולכך אין נדרשים להוציא את גיד הנשה לפני ההקרבה. וכן כאן שאמר ר' יוחנן שנוהג גיד הנשה אף בקדשים שאינם נאכלים — הרי זה לענין להעלותו על גבי המזבח את גיד הנשה כשלעצמו (אם הוצא מן הירך). והשמיענו שלענין זה נוהג איסור גיד הנשה, ואין להקריבו על גבי המזבח כשלעצמו. ואילו

רב נחמן בר יצחק אמר כי ר' חייא בר יוסף ור' יוחנן בדין להעלותו על גבי המזבח את גיד הנשה הנמצא בתוך הירך פליגי [חלוקים]. ומנמק רב נחמן בר יצחק את דבריו: דתניא [שכן שנויה ברייתא] על הכתוב בדין העולה "והקטיר הכהן את הכל המזבחה" (ויקרא א, ט), ובאה הלשון המכלילה "הכל" לרבות להקרבה על גבי המזבח אף את העצמות והגידין והקרנים והטלפים שבקרבן.

יכול כך הוא הדין אפילו בעצמות וגידים וקרניים וטלפיים שכבר פרשו מגוף הקרבן, שיעלו על המזבח כשלעצמם? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) "ועשית עולותיך הבשר והדם על מזבח ה' אלהיך" (דברים יב, כז) — שאין מקריבים על המזבח אלא את בשר הקרבן ודמו. וממשיכים לדון:

אי [אם] כדברי דרשה זו שאין מקריבים אלא את בשר הקרבן ודם, מעתה יכול יהא הדין שהמקריב צריך שיחלוץ (יוציא) מגוף הקרבן גידים ועצמות שיש בו, ולא יעלה אלא בשר ודם בלבד לגבי מזבח? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) "והקטיר הכהן את הכל המזבחה" כי מקריבים אף את העצמות והגידים והקרניים והטלפיים שבגוף הקרבן. הא [הרי] כיצד ניישב שתי דרשות אלה, הנראות כסותרות זו את זו? כל דרשה עניינה באופן אחר: אם העצמות וגידים וקרניים וטלפיים עדיין מחוברין לגוף הקרבן — יעלו על גבי המזבח. ואם פרשו מגוף הקרבן, אפילו כשהו עלו למזבח והינם עתה בראשו של מזבח — ירדו מן המזבח, ולא יוקרבו עליו.

עד כאן דברי הברייתא, ויש לברר: מאן [מי] הוא התנא ששמעת ליה [אותו] שאמר דין זה בעצמות וגידים וקרניים וטלפיים שפרשו מגוף הקרבן, שאף אם עלו למזבח דינם שירדו? הלא שיטת רבי היא, דתניא [שכן שנויה ברייתא] על הכתוב בקרבן העולה "והקטיר הכהן את הכל המזבחה" — באה לשון "הכל" לרבות להקרבה אף את העצמות והגידים והקרנים והטלפים, ואפילו פרשו מגוף הקרבן, הריהם קרבים כשלעצמם.

והא [והרי] מה אני מקיים (באיזה אופן יש להעמיד) את הכתוב "ועשית עולותיך הבשר והדם"? בחלקי הקרבן הפוקעין (מתפקעים על ידי האש) ונושרים אל מחוץ למזבח. הא [הרי] כיצד ניישב את דרשות הכתובים הנראות כסותרות זו את זו? אם היו אלה עיכולי בשר הקרבן שפקעו מעל המזבח — אתה מחזיר אותם אל המזבח. ואי (ואין) אתה מחזיר עיכולי גידים ועצמות קרניים וטלפיים שפקעו ונשרו מעל המזבח. אלה דברי חכמים.

ואילו רבי אומר: כתוב אחד אומר "והקטיר הכהן את הכל המזבחה" — הרי זה הכתוב ריבה, וכתוב אחד אומר ועשית "עולותיך הבשר והדם" — הרי זה הכתוב מיעט, הא [הרי] כיצד ניישב את דרשות הכתובים הנראות כסותרות זו את זו? אם היו אלה מחוברין עדיין לגוף הקרבן — יעלו, ואולם אם פרשו מגוף הקרבן — אפילו קרה והם הינם עתה בראשו של מזבח, ירדו. ובבירור שיטותיהם של חכמים ורבי

יש לומר כי רבנן [חכמים] אינם מיישבים כרבי — שכן לגבי גידים ועצמות וקרניים וטלפיים המחוברין לא איצטריך קרא לרבויי [לא נצרך הכתוב לרבות], שהריהם קרבים למזבח, מידי דהוה [כדבר שהוא] ראשה של העולה, שהריהו קרב בשלמותו (כנאמר וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים את הראש ואת הפדר על העצים אשר על המזבח". ויקרא א, ח), אף שיש בו עצמות רבות. ואולם כי איצטריך קרא [כאשר נצרך הכתוב] לרבות — הרי זה למקרה שבו פרשו מגוף הקרבן.

ואילו רבי שלדעתו בא הכתוב לרבות את המחוברים, סבור כי אכן למחוברין דהיתירא [של היתר],